בספר על מסעה של משלחת קון-טיקי יש דומני פרק שנקרא 'בחצי הדרך', ואולי זו רק תמונה של
הרפסודה בלב האוקינוס – כבר אינני זוכר בדיוק – ארבעת
אלפים קילומטר מכל יבשה וכמה אלפי מטרים טובים מעל קרקעית האוקינוס.
כך אני מרגיש עכשיו עם הספר שלי: עשינו כברת דרך רצינית, קבלנו (אני לפחות קבלתי)
מושג מה על אופיים של הגיבורים ומהלך העלילה וצריך עכשיו לתכנן את ההמשך.
ובכן
אורי, מה אתה יכול לספר לנו בתור דמות מרכזית בספר, על הצפוי לנו? יהיה משחק? ומי
לדעתך לוקח, מכבי-בתיה או הפועל-עידית?
"אני...
אני... תשמע, זה לא בדיוק הסגנון שלי. לא שאני נגד הומור או משהו כזה, אבל יש
דברים שצריך להתיחס אליהם ברצינות, זאת אומרת, אני מבין
אותך – אתה רואה את הכל בעינים
של סופר שלא מעורב רגשית ואולי אם הייתי בגילך ובמצבך הייתי מסתכל על הדברים כמוך,
אבל נכון לעכשיו אני באמת לא יודע מה יהיה אתי. אני לא מתכון רק לענין של עידית ובתיה אלא בכלל לחיים שלי. מצד אחד אני מרגיש
שאני... שהחיים סוחפים אותי כאילו הייתי איזה רפסודה באמצע הים, אתה יודע – כמו
במסע קון-טיקי: שאפשר להתקדם
רק בכוון הרוח ואין דרך לחזור. אבל מצד שני יש לי בכל זאת אפשרות תמרון בגבולות
מסוימים. למשל שלשום קבלתי מכתב מלשכת הגיוס על האפשרויות להתנדב לצנחנים, או
לגולני, או ללכת לכל מיני קורסים עם חתימה ובלי חתימה ואיפה-שהוא אני צריך להחליט.
הצרה היא שלאפשרות הזאת של החלטה – הייתי אומר אפילו לדרישה הזאת לחתוך ולהחליט –
לא מצורפים שום נתונים שיכולים לעזור לי בהחלטה. אז איזה טעם יש בבחירה חופשית אם
אינך יודע לאיזה נתיב אתה קולע את עצמך? זה הופך לסתם הימור ואני לא רוצה שהחיים
שלי יהיו מין הימור מתמשך וכשאגיע לגילך אסתכל אחורה ואומר בצער: 'איזה בזבוז!
יכולתי לעשות את זה ואת זה ואת זה ולא עשיתי!' אני בטוח שאיפה שהוא יש מוצא מן
הסבך הזה, שלחיים יש משמעות ושאני אגלה אותה. אני לא יודע אם מה שאני מנסה לבטא
אומר לך משהו. יש לי כמה חברים שניסיתי לשוחח אתם על זה והם לא הבינו בכלל על מה
אני מדבר. יובל למשל – כל זמן שאנחנו מדברים על ענינים
של יום יום, על לימודים ובנות ותקליטים, אנחנו בראש
אחד, אבל בפעמים הבודדות שניסיתי להסביר לו מה אני מחפש בחיים, שניסיתי להגיע אתו
לשיחה יותר אינטימית על הדברים האלה – היה בינינו נתק גמור.
פילוסופיה
הוא קורא לזה. לפעמים אני ממש מקנא בו. הבעיות שלי כל כך לא אומרות לו. הוא לא
מרגיש כמוני שהעולם כולו הוא שאלה אחת גדולה. הוא פשוט חי וזהו.
לעומת
זאת, יצא לי לדבר על זה גם עם עידית וגם עם בתיה. מה אגיד לך – זה נתן לי חומר
למחשבה. כל אחת בדרכה שלה מפרה אותי: בתיה בחריפות שלה, ביכולת שלה לראות את הכל מהרבה נקודות מבט, ועידית בהעמקה שלה, בזה שהיא דורשת הסברים
ולא נותנת לי להסתתר מאחרי המילים. אתה רואה, חזרנו בסוף לעידית ולבתיה. אני...
אני... שמע, תעשה לי טובה, תן לי להיות לבד, להתבשל במיץ של עצמי. תפסת אותי ברגע
לא כל כך מתאים. אולי בפעם אחרת..."
אורי
יכול להתחמק לו לאי שם, לאותו תחום נעלם שגיבורי כל הספרים שבעולם שוהים בו בזמן
שאינם ממלאים תפקיד כלשהו על במת העלילה, אבל אני, הבמאי, אינני יכול להרשות לעצמי
את הפינוק הזה. 'ההצגה חייבת להמשך' – משפט נדוש, אבל יש בו ללא ספק מידה רבה של
אמת. ובכן מה הבעיה? תמשיך! הבעיה היא כזו: בתחילת הספר, אם להצמד
לאותו דימוי שהשתמשתי בו לא אחת – הפלגה בים – הבעיה היתה
כיצד להפליג, כיצד לעזוב את החוף. עכשיו הבעיה היא לאן לנווט את הספינה.
אורי הגדיר זאת די יפה: האפשרויות הן מגוונות, הבחירה במקומות מסוימים היא שלך,
אבל התוצאה היא בגדר נעלם.
טוב.
זה היה הניסוח הפילוסופי של הבעיה. האמת הערומה היא שאני פשוט מתחיל להשתעמם, ואם
אני משתעמם אז כל הסיכויים הם שגם לכם הקוראים אורבת סכנה זו – שעמום היא מחלה
מדבקת. עד עכשיו הרביתי להשתמש באמצעים טכניים כדי לעורר בכם ענין:
שינוי מהיר של זווית הראייה, שיחות עם הגיבורים ולגימות קפה במטבח, אבל בכל אלה יש
טעם אם מתחת לעטיפה הצבעונית יש משהו של ממש.
ואולי
גם זו אינה האמת. האמת היא לעיתים חלקלקה כצלופח. מחצית הספר היא נקודת מבחן
לסופר: הדמויות משורטטות, הנוף מעוצב, מרחב התמרון מצטמצם והולך. הדמיון שלי כבול
על ידי חמישים הדפים שכבר כתבתי. אני לא יכול להחליף את הדמויות, אני לא יכול...
"אתה
יכול, אתה יכול!"
"הי,
מי זה?" אורי פקח את עיניו. באפלולית של טרם שחר הבחין במטושטש בדמות גוחנת
מעל מטתו.
"זאת
אני, בֶּתִי."
"בתי?"
כל חושיו נדרכו פתאום והוא חש עצמו ער לחלוטין. "מה את עושה כאן?"
"באתי
להפרד. אני נוסעת הביתה." היא התיישבה דרך חרות על
מטתו וחייכה.
הוא
הביט בה. משהו עוד טרד את מחשבתו. "תגידי, מה אמרת כשנכנסת?"
"אמרתי
שאתה יכול."
"יכול
מה?"
"אני
לא יודעת. דיברת מתוך שינה ואמרת שאתה לא יכול, אז אמרתי לך שאתה יכול."
"אני
דיברתי מתוך שינה?"
"כן.
על מה חלמת?"
"על
מה חלמתי? רגע תני לי להזכר." אורי מנסה לגשש
בזיכרונו. כל ההופעה הפתאומית הזו של בתיה בחדרו עוד נראית לו כחלום. ואולי אני
עוד חולם? לא. הכל מציאותי מדי. כל השבוע קיוה שתבוא להתנצל והיא לא באה. אתמול כאשר שמע מעידית שהיא
עומדת לנסוע היום, חשב לגשת אליה לחדרה, אבל משהו עיכב בעדו – אסור לו להיות
הראשון... פתאום עלו כל פרטי החלום וניצבו בבהירות לנגד עיניו: "אוי נזכרתי!
חלמתי על ספר – שאני מחבר ספר ושכבר הספקתי לכתוב חמישים עמודים, אבל אני לא יכול
להמשיך."
"על
מה הספר?"
"לא
זוכר בדיוק, משהו על החיים שלנו כאן במבוא הגליל. אני זוכר רק את השם: 'ממטרות
בגשם'."
"כתבת
גם עלי משהו?"
אורי
מחייך: "אם לא היית מעירה אותי הייתי כותב גם עליך..."
"אז
מזל שהערתי אותך. בטח היית משמיץ אותי."
אורי
מחייך: "לאו דוקא. מה השעה?"
"חמש
ורבע."
שתיקה
ארוכה.
"בתיה,
אני... אני מצטער על..."
"אל
תמשיך" קטעה אותו בתיה "אתה בסדר גמור. אני שמחה שלא התנצלת. אני לא
סובלת בנים ש..." אמרה ולא סיימה את המשפט.
"בנים
שמה?"
"לא
חשוב. עזוב."
הם
מתבוננים זה בזה ולפתע פורצים שניהם בצחוק. משהו כבד שהיה כמו תלוי באויר התפזר ונמוג.
"גמרת
את העבודה על הבדואים?"
בתיה
אינה עונה, היא מתכרבלת במעילה, מתבוננת בו לרגע ואחר כך משפילה עיניה. "קר
כאן" היא אומרת בשקט כמו לעצמה.
אורי
מתבונן בה: למה היא אמרה את זה? מה היא מתכוונת?... לא, אל תהיה טיפש, ואולי
כן?...
הוא
חש כיצד מציף הדם את לחייו – מזל שחשוך כל כך. היא עוד תחשוב ש... היא כל כך יפה
בישיבה השפופה הזו על מטתו, קפואה על מקומה כשצדודיתה
מופנית אליו כמו פסל השיש היווני שבחדר השינה של הוריו...
המחשבות
מתרוצצות בתוכו, רודפות זו את זו: למה היא אמרה את זה? האם...
ופתאום זקפה בתיה את ראשה, הסירה מעליה את
מעילה, השילה את נעליה והזדחלה אל מתחת שולי שמיכתו.
"חבק
אותי, חבק אותי חזק! כן. ככה. טוב." היא מניחה לחיה על לחיו וגל של חמימות
עובר בו.
"השתגעת!"
הוא רוצה לצעוק, אבל המילים לא עוברות את דל שפתיו. בתיה מטה ראשה לאחור ושניהם
מתבוננים זה בזה. אורי חש שיש משהו מהמם בקרבה הזו: מוזר, אף פעם לא הסתכלתי
בפרצופו של מישהו כל כך מקרוב. עיניו עוקבות אחר תווי פניה, הריסים, גבות העינים, נקודת החן על לחיה. פיה נפשק בחיוך והיא מצמידה שפתיה
אל מצחו. רגע ארוך הם שוכבים כך ללא תנועה עד שקול נהמת האוטובוס המתקרב מפר את
הדממה, ובתיה מחלצת עצמה מבין זרועותיו. "אורי אני מוכרחה לרוץ לפני שאאחר את
האוטובוס. היה כיף! להתראות ובהצלחה עם האיסיים!"
* * *
"מה
שלום אורי? כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו אצלנו."
"בסדר.
הוא סתם עסוק; קורא המון."
דרור
אינו חש בנימת המבוכה הקלה שבתשובת בתו, ואולי רק משים עצמו שאינו חש. "בחור
נבון" הוא ממשיך "יש לו הרבה מעריצות?"
"אבא!"
"טוב,
טוב, סתם שאלתי. מה הוא קורא? או שגם את זה אסור לשאול?"
"אני
יודעת – כל מיני דברים. בפעם האחרונה שדיברתי אתו הוא קרא את פרגינט."
"ואת
קראת את פרגינט?"
"בטח.
אתה לא זוכר שנתת לי?"
"ממתי
את קוראת את כל מה שאבא שלך נותן לך?"
"את
זה דוקא קראתי! היה לנו ויכוח שלם על מתיך הכפתורים ועל
התפקיד של סולוויג."
"זה
נשמע מענין. מה הוא אמר?"
"אבא,
לא עכשיו. אני הולכת קצת לרכוב על לוסי. תראה איזה מזג אויר נהדר."
"בסדר,
אבל אל תדהרי כמו משוגעת ו..."
"אבא,
בחייך, אל תהיה לי אמא. אני כבר ילדה גדולה." וכבר
היא מפנה אליו את גבה ורצה להתלבש.
וואללה
ילדה גדולה – הוא חושב לעצמו, מלווה אותה במבטו – לחשוב שאת הנערה הזאת סחבתי פעם
על הגב בתוך ג'רי. אלוהים, מתי זה היה? כבר שבע-עשרה שנים. מענין
איך היא מסתכלת עליו. כשחשב על אביו שלו בגילה תמיד התייחס אליו כאל חלק מעולם
המבוגרים. לא תאר לעצמו שכאשר יגיע הוא עצמו לגיל זה עדין יחוש עצמו מבחינות רבות
כילד. ילד גדול אומנם, מיושב בדעתו, ממלא תפקיד אחראי במשק, אבל בתוך תוכו נשאר
עדין קונדס שמסרב להתייחס ברצינות לתכנים הרגילים של החיים, לאותו 'רוב מהומה על
לא דבר' כל עוד אינו יודע מהו ה'דבר' הזה.
אורי
באמת הגדיר זאת יפה – נזכר בשיחה האחרונה שניהל אתו – החיים כולם הם שאלה אחת
גדולה ובכל רגע של פנאי כאשר המוח אינו טרוד בבעיות הקיום היומיומיות וים הרגשות
קצת נרגע מזעפו, מיד צצה ועולה אותה תחושת פליאה, אותה פעימה גופנית המהדהדת
בתוכך: מי אני? ומהו המעגל הזה שאני נוטל בו חלק? האסוציאציות חולפות בו בזו אחר
זו. נזכר בסיפור שסיפרה לו עידית לפני זמן מה על אורי והבוחן בתנ"ך. הבוחן
כלל שאלה אחת: 'סכם בקצרה את פועלו המדיני והחברתי של אליהו הנביא', ותשובתו של
אורי היתה באמת קצרה ומסכמת: 'קול דממה דקה'. יכול
להיות שאם היה מוסיף כמה מלות הסבר, היתה המורה מבינה
לרוחו ויורדת לסוף דעתו במקום להתייחס לכך כאל הלצה גרועה שאינה ראויה אלא לציון
'לא מספיק' בתוספת הערה מודגשת בעט אדום: 'הגיע הזמן שתתבגר!!!'
"דרור,
תעשה לי טובה, תשטוף את הקצת כלים שעוד נשארו בכיור. אני מתה מעייפות." קולה
של רונית קוטע את מחשבותיו. הוא מתנער ושם פעמיו למטבח. קילוח המים בכיור מצטלצל
באוזניו כמו מנגינה רחוקה: מתי כבר תתבגר... מתי כבר תתבגר...
* * *
ושוב
אני עושה דרכי באוטובוס של המועצה האזורית בחברת תלמידי בית הספר. האוטובוס כל כך גדוש
עד שלא נמצא לי מקום ישיבה ואני נאלץ לכתוב בעמידה, גבי נשען אל העמוד שמאחורי
כסאו של הנהג, אלא שאין רע בלי טוב: זוהי הזדמנות להביט בפני הנוסעים ולתהות בפעם
המי יודע כמה האם יש משהו משותף בינם לבין גבורי
סיפורי. יש מי שמנמנם ויש מי שלהיפך – מנהל שיחה ערה עם שכנו לספסל. מכל עבר אני
שומע ציחקוקים, וריטונים וברקע בוקעות מנגינות הבוקר של
הרדיו – בחזרה לאושר.
אני
חושש שהמטבח שלי מתחיל להמאס עליכם. כמו פרגינט המקלף את הבצל בנסיון להגיע
למהותו הפנימית ומגלה רק קליפות, כן גם אני אין ביכולתי לחשוף את התהליך הפנימי
שכל אותם רשמים מקריים שתארתי מתרכבים בו יחד לסיפור.
בחזרה
לאושר. "את חושבת שיש דבר כזה אושר?"
עידית
מביטה בו מופתעת: "מה פתאום נזכרת?"
"סתם.
לתוכנית ברדיו קוראים 'חזרה לאושר'."
עידית
שוקלת את הדברים בראשה: "מתאים יותר לקרוא לזה 'חזרה לנוסטלגיה'. כל מה
שאנחנו עושים היום יירַאה במבט לאחור כאושר. עכשיו אנחנו יושבים כאן צפופים כמו
סרדינים ומקטרים על המועצה שלא יכולה לספק לנו תנאי הסעה סבירים, אבל בעוד עשר או
עשרים שנה נשכח את כל הצרות ונקרא גם לזה אושר."
"לשבת
על ידך זה כבר עכשיו אושר!" משיב אורי ועוד בטרם סיים את המשפט כבר שוטף אותו
גל של חרטה: איזה אדיוט אני. לא הייתי צריך לומר את זה
עכשיו...
"תודה
תודה" גם עידית אינה יודעת איך לעכל את תגובתו
הבלתי צפויה. לו רצתה להעליבו היתה מוסיפה: 'למרבה הצער
אין זה הדדי!', אך חברתו נעימה לה והיא חשה שבמחמאה מגושמת זו שלו יש יותר משמץ של
אמת.
חבל
רק שכל הקשר ביניהם מצטמצם לחילופי דברים בנאליים מסוג זה. היא היתה חפצה בקשר יותר מחייב, יותר אינטימי. ואולי הוא רומז לי,
מאותת לי בדרכו הגולמנית שגם הוא חפץ בכך?
פעם
אמרה לה אמא שבסתר לבם מעדיפים גברים שהנשים תיזומנה את
הקשר הראשון, אבל שתעשינה זאת בצורה שהם עצמם לא יבחינו בכך... משפט אבסורדי, אבל
כנראה שיש בו יותר משמץ של אמת. הצרה היא שגם בליבה מקנן החשש...
עידית
מתנערת מהרהוריה: "תראה איזה יופי של זריחה: השמים ממש בוערים." היא
לוחשת.
אורי
מציץ בה מופתע ואחר כך נלחץ אליה מעט ונושא עיניו לחלון. "באמת יפה. נראה
איזה יום מצפה לנו בהמשך."
* * *
"אז
מה, נשקה היום?"
"אלא
מה, נסמוך על חסדי שמים?" אורי נשא עיניו לשמים המעוננים. חיוואי בודד דאה מעליהם בהוד מלכות ואורי יכול היה להבחין
בנקל בחלונות הלבנים שבכנפיו.
"גוּל
יַא עַסְפוּר, יְכַּן שִׁיטַה?" (אמרי ציפור, ירד
גשם?)
"מצאת
את מי לשאול." צחק יובל, "בוא נגמור לבדוק את הקוים.
הדרך הכי טובה להוריד גשם זה להראות להם שם למעלה שאנחנו מתכוונים ברצינות
להשקות!"
"ברוך"
פנה אל נער צעיר שנשלח לסייע בידם בהתקנת הקוים
"עמוד פה על יד השטוצר. כשנסמן לך ביד אחת, תפתח,
וכשנסמן לך בשתי ידים, תסגור. בסדר?"
ברוך
נענע לו בראשו לאות שהבין ואורי שם פעמיו לקצה השדה, מפסיע בתוך התלם כשהוא מפורר
תחתיו את רגבי האדמה הנוקשים. יובל ניגש לעברו השני של השדה לפתוח את הקו השני.
כאשר עבדו עם משה היו הבדיקות מתבצעות במהירות וביעילות. זה מכבר התרגלו לסימני הידים המוסכמים ולמדו להעריך בדייקנות את כמות המים הדרושה
לשטיפת הקו. אך ברוך שהיה צעיר וחסר נסיון, קלקל את
השורה. לשווא אותתו לו אורי ויובל לסגור את השטוצרים. לשוא הרימו קולם בצעקות ובגידופים מקצה השדה ועד קצהו. ברוך
רק התבלבל עוד יותר ופתח את השטוצרים עד הסוף והמים
שטפו בכח ויצרו שלוליות בוציות בקצה השדה. מחצית הבוקר
עברה עליהם בהתרוצצות קדחתנית על פני כל השדה. מספר הסתימות היה רב מהרגיל – בשני
צינורות מצאו גם קיני עכברים – והזיעה ששטפה מהם התערבבה בטיפות הגשם שנשרו מפקידה
לפקידה מן השמים המעוננים. כשגמרו לבדוק את הקוים
ולהפעילם החל הגשם לטפטף ביתר עוז.
"בכל
זאת יהיה גשם." אמר יובל כשהוא מתבונן במעגלי המים הניתזים משורות הממטרות.
"עזוב,
עובדים עלינו בשמים. הגשם הזה ייפסק בעוד שתי דקות. אני אכוון את הברמד (קוצב הזרימה) לשלוש שעות השקיה ונזוז. כבר
מאוחר."
הם
אספו את כליהם, עלו על הטרקטור הנוצץ ממים ופנו לחזור למשק. כשהגיעו לשערי המשק
כבר הפך הטיפטוף למטר כבד. "נו, מה אתה אומר
עכשיו?"
"מילא
שיהיה!" הפטיר אורי "שהאדמה תקבל יותר מים! היא צמאה. מגיע לה אחרי הקיץ
השחון הזה לשקוע קצת בבוץ. אני לא משוגע לחזור עכשיו לשדה!"
* * *
יומיים
לאחר פורים נסעה בתיה למבוא הגליל. מאז ט"ו בשבט כאשר החלו ללמוד רק חמישה
ימים בשבוע, תיכננה לנסוע לשם ותמיד ברגע האחרון נשתבש
משהו והיא נאלצה לוותר. אך הפעם למרבה הפלא התנהל הכל
למישרין, כאילו על פי תוכנית מוסכמת וקבועה מראש. אפילו אמא
שלא כהרגלה, הודיעה ש"הילדה זקוקה לקצת אויר צח אחרי שדגרה כל החורף בשקדנות
על הלימודים" ועודדה אותה לנסוע; ובחינה המתכונת בספרות על שירת ביאליק נדחתה
בשבוע ומזג האויר האיר פניו. לתחנה המרכזית הגיעה
באיחור של חמש דקות, אך גם האוטובוס, משום מה, איחר לצאת לדרכו וכך עלה בידה לתפוס
את האוטובוס הישיר למבוא הגליל. לא תצטרך לרדת במשטרה ולחכות לטרמפים כמו אז.
כשהחל
האוטובוס לטפס בהר ראתה בצד הדרך מטע שקדים במלוא פריחתו, ושמץ מאותו לובן כמו חדר
ללבה ומילא אותו בתחושה מהממת של אושר ואביב. בודאי כך חש הנסיך אנדריי כשראה את
האלון הזקן בפריחתו לאחר פגישתו עם נטאשה – אמרה לנפשה
וחייכה. מכל מה שהוטל עליה לקרוא ולשנן במסגרת שיעורי ספרות היה 'מלחמה ושלום'
הספר היחידי שניהנתה לקרוא באמת.
הנופים
המוכרים חלפו על פניה: כרמי זיתים, חורשות אורנים, שיחי קידה במלוא פריחתם.
הנוסעים ירדו בתחנות בזה אחר זה. לבסוף נשארה יחידה באוטובוס. עוד סיבוב ועוד
סיבוב. מרחוק כבר נגלו הבתים הקיצוניים של המשק. לפתע נעצר האוטובוס ודמם במקומו.
"זהו זה!" הנהג הפנה אליה את פניו כשהוא מחווה בידו לאות שהגיעו לסוף
הדרך.
"אתה
לא נכנס למשק?"
"לא.
תרדי פה."
"אבל
למה?"
הנהג
עיווה את פניו ומשך בכתפיו: "אני מדיר-סאלם." אמר כאילו אמירה סתמית זו
הסבירה את הכל.
דיר-סאלם?
למה הוא מתכוון? היא כיתפה את תיקה ופנתה לרדת. נהג האוטובוס תימרן
את האוטובוס על פני הכביש הצר עד שעלה בידו לפנות לאחור וכעבור רגע נעלם במורד.
בתיה החלה לפסוע במעלה הדרך. נותרו פחות מחמש מאות מטר עד לבתיו הקיצוניים של
המשק.
"רוצה
טרמפ?" מכונית סוברו לבנה נעצרה לידה.
"תודה
רבה" בתיה מרווחת עצמה במושב ומביטה בנהג. "אתה מהמשק?"
"כן.
נדמה לי שראיתי אותך פעם אצלנו. את מהגרעין החדש, לא?"
"אהה."
"נעים
מאוד, קובי. האוטובוס הוריד אותך פה?"
"כן.
הוא אמר משהו על דיר-סאלם. לא הבנתי למה הוא התכוון."
אה.
חשבתי שאת יודעת. זה בגלל החרם."
"חרם?"
"כן.
הטלנו חרם על הכפר."
הנהג
מקמץ במלים, אבל בתיה נחושה בדעתה לרדת לשורש הענין.
"מה פתאום חרם? מה הם עשו לכם?"
"מישהו
מהכפר אנס בחורה מהמשק."
"אז
בגלל זה אתם מטילים חרם על הכפר כולו?" סקרנותה מתעוררת, אבל בינתים כבר הגיעה לשערי המשק וקובי לא נלהב להמשיך את השיחה.
בתיה
מעיפה מבט סביבה. המדשאה, חדרי האבן הקטנים, עץ הזית כסוף העלים – נזכרה בביקורה
הראשון ובפגישה עם אורי. עוד רגע ותראה אותו. האם ישמח לבואה? אולי היתה צריכה לצלצל? לא. מוטב כך. אפתיע אותו!
היא ניגשה
לדלת חדרו ונקשה קלות. אין תשובה. חזרה ונקשה ולבסוף לחצה על כף המנעול. הדלת היתה נעולה. מה תעשה? האם תיגש אל יובל? לא. מוטב שתרד אל
עידית. ליד הבית פגשה את גיל, אחיה הצעיר של עידית.
"שלום.
עידית בבית?"
"כן,
תיכנסי. היא בפנים."
דלת
הבית היתה פתוחה לרווחה. בתיה הפסיעה פנימה. הבית נראה
ריק מאדם. היא היססה רגע ואחר כך ניגשה לחדרה של עידית. עידית שכבה על מטתה ואורי ישב על ידה אוחז את כף ידה בין שתי ידיו ולוחש לה
משהו. את פניה לא ראתה שכן היתה מוסתרת על ידי גבו הרחב
של אורי. הם היו שקועים בשיחה ולא חשו בבואה.
לרגע
קצר ניצבה בתיה בוהה בפתח החדר עוקבת בעיניה אחר משחק אצבעותיהם השלובות, אחר כך
סבה על עקביה ויצאה מן החדר על בהונות רגליה.
טפשה! טפשה! טפשה!
– אמרה ושבה ואמרה לעצמה – ואני האמנתי שהוא מחכה לי. איזה תמימה הייתי...
מה
תעשה עכשיו? האוטובוס כבר נסע. האם תצא לכביש ותנסה לתפוס טרמפים... אחיה של עידית
בודאי יספר לה שהייתי. לא נעים... המחשבות רדפו זו את זו ורגליה נשאוה מבלי דעת
חזרה למצפה.
"מה
זה כבר לא אומרים שלום?"
יובל
ניצב לפניה, קנה הקש הנצחי תחוב בין שפתיו ואותו מבט בוהה בעיניו, המבט שכה הטעה
אותה בפגישתם הראשונה.
"שלום"
היא משיבה ומאלצת את עצמה לחייך. עכשיו כבר לא תוכל לסגת ולנסוע מכאן סתם כך.
"מה
נשמע? השמועה כבר הגיעה עד אליך?"
"איזו
שמועה?"
"אה,
חשבתי שאת יודעת. לא באת בגלל עידית?"
"עידית?
לא, מה פתאום, זאת אומרת באתי סתם לביקור להגיד שלום ולראות מה נשמע. לא באתי לבקר
מישהו מיוחד."
"אני
רואה שאורי איבד מניות אצלך אם הוא כבר לא נחשב אצלך מיוחד. על כל פנים הוא עוד
חושב אותך למיוחדת..."
בתיה
מתפתלת באי נוחות על מקומה. "תגיד מה זה הסיפור על החרם שאתם עושים על הכפר
הערבי? אמרו לי שמישהי מהמשק נאנסה או משהו כזה."
יובל
לא ממהר להשיב "זה לא היה אונס. רק נסיון
לאונס." הוא משיב לבסוף "אבל גם זה לא חוויה נעימה במיוחד. עוד לא ביקרת
אצלה? בואי נלך לשם ביחד."
"אל
מי?"
"נו,
אל עידית."
"רגע,
אתה רוצה לומר לי שזאת היא?!"
יובל
מהנהן בראשו.
"מתי...
מתי זה קרה?"
"אתמול.
אל תתרגשי כל כך. לא קרה לה שום דבר. היא רק חטפה קצת מכות."
"ואותו
תפסו?"
"את
הבחור? בטח! לא היתה בעיה לזהות אותו היא השאירה עליו
קצת סימנים – שרטה לו את כל הפרצוף ועכשיו הוא יושב בתא המעצר."
"אלוהים,
אני מתה, איזה סיפור!"
וכולי
וכולי.
* * *