"את חושבת שתוכלי עכשיו לעבוד לבדך?
אני אָצֵל לך עם המטריה ואם יהיה לך בעיות פשוט תראי לי."
הוא זקוק להפוגת מה. הקרבה האינטימית הזו של שיחה גחונה מעל צמח
מסחררת אותו, אך כאשר הוא ניצב עם המטריה בידו ומצל עליה יש לו זמן להרהר בדבר
בשקט ולהתבונן בה מלמעלה מבלי שיסמיק. בחיי נורא מתאים לה השער הארוך הזה האסוף
בגומי ומשתלשל על גבה. מבלי משים הוא נזכר בליל שלשום – כמה שנראתה אצילה על אף
הבגדים הרטובים והשער הפרוע, כמו הנסיכה על העדשה שבאה לבקש מחסה בליל סערה אבל לא
שכחה אף לרגע שהיא נסיכה... אם הייתי בת כבר הייתי מת מבושה להופיע ככה, והיא –
אפילו צל צילה של מבוכה לא עלה על פניה. איך לעזאזל רכשה בטחון עצמי כזה של נסיכה.
ואולי
היא בכלל לא שמה עלי ולכן לא אכפת לה? חולף בו פתאום הרהור מבוהל. אבל דוקא ברגע זה הרימה בתיה את ראשה כאילו חשה במבטיו ושלחה
לעברו חיוך עורג, חיוך שאומר: נוח ונעים לי בחברתך ואף יותר מכך. חיוך שיש בו
הבטחה לעתיד. אז למה אתמול נסתה להתחמק ממנו ונענתה
להזמנתו של יובל? האם היא באמת אוהבת מוסיקה של להקות קצב? למה שלא אשאל אותה ישר
בלי ללכת סחור סחור?
"תגידי, איך היה אתמול אצל יובל, מה
הוא השמיע לך?"
לבה של בתיה מחסיר פעימה אחת וגרונה נשנק מבהלה: האם הוא יודע? האם
יובל סיפר לו? לא. לא יתכן. איזה טפשה אני! למה אני
עושה דברים בלי לחשוב.
היא
מנסה לשחזר בזכרונה את מאורעות הלילה הקודם. אני אשמה
בכל! הוא באמת התכון רק שנשמע תקליטים ואני סיבכתי
אותו. בחיי שאני נימפומנית. למה אפשר לצפות כששואלים בחור ביחידות באמצע הלילה אם
הוא שכב פעם עם בחורה? – שיתחיל להתודות בפני? שיספר לי
סיפורים? אבל איזה ממזר יובל – תכף הבין ובמקום תשובה שם עלי יד. בטח כבר שכב עם
המון בנות לפני כן. תיכף רואים שיש לו נסיון... אבל זה
כל הכיף... נזכרה איך חיבק אותה ואיך גרה אותה עוד ועוד, מנגן באצבעותיו הרגישות
על גופה ומפיק ממנה צלילים של עונג... הוא ידע הממזר למה אני מצפה. הוא ניצל אותי!
אבל לא – היא בעצמה עודדה אותו להמשיך. בהתחלה אמרה לו: "לא, יובל! לא! אני
לא רוצה!" והוא רק חיבק אותה חזק יותר ולחש לה: "תגידי עוד פעם אחת
'לא', ואני עוזב אותך ולא נוגע בך יותר" – נתן לה פתח להתחמק, אבל היא שתקה,
ואחר כך ואחר כך...
"מה
את שותקת – נרדמת שם?" קולו של אורי בוקע אליה כמו מתוך ערפל. אלוהים! כמה
זמן היא כבר ממוללת כך את הצמח באצבעותיה שקועה במחשבות?
"סליחה,
הייתי שקועה בעבודה, לא שמעתי מה שאלת. אני מוכרחה להתרכז. נורא קשה לזהות."
המילים
נתזות בבהילות מפיה צרורות צרורות
וסומק עז מציף את לחייה, ואורי כבר גוחן על ידה מוכן לעזור, לייעץ, לסייע:
"תראי לי – איפה זה?"
האם
הוא חושד? הרי מבט אחד בפני היה מגלה לו את כל האמת. לא, הוא כל כך תמים. זה מה
שאני אוהבת בו, התמימות הזו. עם יובל אף פעם לא היתה
מוכנה ללכת קבוע. כל מה שהוא חושב עליו זה מין...
* * *
"נו,
יש לך מספיק חומר?"
"מספיק?
– יש לי פה חומר לשלוש עבודות! אמרתי לאמא שלי בטלפון
שאני כבר באמצע העבודה והיא לא האמינה לי – רצתה לטרוף אותי חיים, חשבה שאני מבלפת
עליה. אני אומרת לך – האמהות האלה! מה עם העבודה שלך?"
אורי
אינו נחפז להשיב.
"העבודה
לבית הספר גמורה. נשאר לי רק עוד להעתיק לנקי כמה עמודים" הוא משיב לבסוף,
"אבל העבודה שלי רק התחילה."
"למה
אתה מתכון?" במשך היומים האחרונים למדה להכירו קצת
מקרוב – את הצרוף הזה, המורכבות הזאת שקוראים לה בשם אורי. מוצא חן בעיניה האופן
שהוא מגולל לפניה עוד ועוד דפים נסתרים מהרהוריו, מחלומותיו. כמו אותו סוחר פרסי
זקן שלחנותו נכנסה פעם בעת שביקרה עם אמה בירושלים והוא גולל בפניהן את שטיחיו –
חציו סוחר ממולח, חציו ילד השקוע במשחק התבניות והצבעים של השטיחים שברשותו ונהנה
להציגם. גם אורי כך: מנסה למכור לה את עצמו במין תערובת משונה של בישנות וגאוה, הססנות ונחישות.
"למה
אני מתכוון? – תראי. כתבתי בעבודה שלי את כל הבבל"ת הרגיל שמצפים ממני שאכתוב
בעבודה כזו: מה מקור השם איסיים, מתי חיו, סיפור המגילות הגנוזות ומערות קומראן.
יכול להיות אפילו שאקבל ציון טוב, כי סך הכל השקעתי בזה
הרבה, הרבה מאוד אפילו הייתי אומר..."
"אז
תאמר! למה אתה לא אומר?" בתיה אינה מתאפקת מלעקוץ אותו – איך שהוא מתנפח כמו
תרנגול הודו.
"אבל"
ממשיך אורי, מתעלם מעקיצתה, "אבל, אל השאלה העיקרית, השאלה היחידה שבשבילה
ובגללה עשיתי את העבודה, אפילו לא התקרבתי. מה הם חיפשו במדבר? למה הם הלכו
לשם?"
"בטח
רצו להתבודד."
"טוב,
בסדר, זאת התשובה הרגילה שכתובה בכל הספרים, אבל מה מעבר לזה? בשביל מה להתבודד?
התבודדות זה רק אמצעי, זה לא מטרה!"
"אז
מה? מוכרחה להיות לזה סיבה? התחשק להם להתבודד ולחיות בשקט. תאמין לי, גם לי בא
לפעמים להתבודד, להיות לבד רק עם עצמי, לשכוח מכל החיים האלה ובית הספר המזורגג
שכבר יצא לי מכל החורים, וללכת למדבר."
"בסדר,
גם לי בא לפעמים, אבל בתיה..."
"תקרא
לי בֶּתִי. כך קוראים לי הידידים הכי טובים."
"ידידים
או חברים?"
"ידידים,
חברים – מה ההבדל?" - לתכונה הזו שלו עוד לא התרגלה: יש בו איזה קנאות לכבודן
של מלים ומשמעויותיהן המדויקות – "לכל מי שמוצא חן בעיני אני מעניקה את
הפריבילגיה הזאת."
"אבל"
היא מוסיפה לאחר שהיה קלה בהבחינה במבט המתעורר בעיניו "תדע לך שיש הרבה
שמוצאים חן בעיני. שלא תחשוב שאתה בן יחיד!"
"טוב,
אז שיהיה בתי. תראי, בתי" ממשיך אורי לפרוש לפניה את רעיונותיו: האנשים הללו
חיו שם לא יום ולא שבוע. זה סיפור של שנים ארוכות, של חיים שלמים שמוקדשים למטרה
אחת – כך אני מרגיש בכל אופן. האנשים האלה ידעו משהו על משמעות החיים..."
"אתה
חושב שלחיים יש משמעות?" היא קוטעת אותו. משהו מרצינותו של אורי דבק גם בה
ודבריו נשמעים לה כבת הד למחשבותיה שלה – בחיי שהוא חמוד האורי
הזה.
"אני לא יודע אם לחיים יש משמעות או לא.
זאת בדיוק נקודת המוצא שלי: או שיש לחיים משמעות או שאין להם. אם אין להם משמעות,
אז כל מה שאני אומר ועושה וחושב ומחפש הוא חסר משמעות, ולחפש או לא לחפש משמעות
שאינה קיימת זה אותו דבר עצמו. אבל אם יש להם משמעות ואני לא מחפש אותה, לא מנסה
להבין אותה, אז אני מפספס משהו. לכן אני חושב שבכל מקרה יש טעם לחפש."
"אני
חושבת שהחיים עצמם זה המטרה של החיים. אין משהו מחוץ לחיים!" היא מתריסה
כנגדו.
"כן,
אבל השאלה היא איך חיים את החיים האלה. תראי, גם כלב חי ואין לו משהו אחר חוץ
מהחיים. תני לו עצם טובה כל יום, תלטפי אותו, והוא יהיה מאושר. וגם בן אדם – אם
אין לו אוכל לאכול ובגד ללבוש ואשה שתכבס לו את
הבגדים..."
"זה
התפקיד של האשה? מגעיל אחד! לכבס ולבשל? בחיי שאתה שובניסט!"
"לא,
לא, לא התכוונתי."
"התכוונת
ועוד איך! כל הבנים אותו דבר: חושבים רק איך לנצל את הבנות!"
"אבל
בתי..."
"אל
תקרא לי בתי. אני לא חברה שלך!"
"אבל
אמרת..."
אבל
בתיה אינה מניחה לו להמשיך. כל הכעס שהצטבר אצלה כנגד עצמה וכנגד יובל מוצא לו
פורקן בהתפרצות זו: "אז אמרתי – מה יש אני לא יכולה לחזור בי? רק לכם הבנים
מותר הכל?"
"אבל
בתיה, מה עשיתי? מה אמרתי שכל כך הכעיס אותך?" הוא נבוך כולו מהתפרצותה –
איזה שד נכנס בה?
בתיה
אינה משיבה.
"את
רוצה שאלך?"
בתיה
מתמידה בשתיקתה.
מה
עשיתי? היא חושבת בבהלה, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי להפוך את הכל
לבדיחה, מוכרחים להמשיך. "תעשה מה שאתה רוצה." היא מפליטה לבסוף ונוטלת
לידיה את העט ומשפילה עיניה אל טיוטת העבודה המונחת לפניה.
אורי
מתבונן בה – גם בשעת כעסה יש בה משהו מושך: כולה אש להבה ועיניה יוקדות. עדית
לעולם לא היתה מתפרצת כך כלפיו. ואולי כן? מה הוא יודע.
האם עליו להתנצל? לא. אני לא חייב לה כלום. לא אבזה את עצמי לפניה. הוא מעיף בה
מבט אחרון, קם ממקומו ויוצא מחדרה.
בתיה
מרימה את ראשה. היום כבר לא תצליח לכתוב אפילו שורה אחת נוספת. אני מוכרחה להשלים
אתו לפני שאני נוסעת מכאן. מזל שיש לי תרוץ – העבודה על הבדואים. האם הוא יבוא
להתנצל? בחיי שלא מגיע לו היחס הזה ממני.
אבל
– גואה בה שוב גל כעס – למה הוא אומר דברים כאלה. אדם צריך להיות אחראי למה שהוא
מוציא מהפה. מגיע לו! הוא בטח עוד יבוא להתנצל ואני אטיח לו בפרצוף! מה הוא חושב
לעצמו, שמלים יפות יתקנו את הרושם?
ואם
הוא לא יבוא להתנצל? פניקה אוחזת בה לשעה קלה: אסור לי
לנסוע מכאן בלי שנשלים!
* * *
מג'ד ניצב ליד שולחנו של מרכז המשק.
"כן מג'ד, מה אני יכול לעשות בשבילך?" צ'רה יושב נינוח בכסאו ומטה כסאו
לאחור.
"אני...
אני... רציתי להודיע לך שאני מפסיק לעבוד אצלכם." הוא פולט לבסוף.
"מפסיק
לעבוד אצלנו... כן אני מבין..." צ'רה עוד שקוע
בדוח שלפניו. ידיו הופכות את הדפים. המלים חודרות רק טיפין טיפין
לתודעתו: "רגע! מה הענינים?" הוא מתנער פתאום
ונושא עיניו אל מג'ד הניצב לפניו "אתה עוזב את
העבודה? ככה? בלי להודיע לאף אחד?"
"אבל
בשביל זה באתי. להודיע לך. אני מתגייס עוד חודשיים ורציתי שתדע."
"מתגיייס?" צ'רה מיישר את כסאו
וסוקר את מג'ד במבט בוחן, מנסה לעמוד על מה שמסתתר
מאחרי דבריו, מגייס לעזרתו את כל נסיונו בריכוז משק, את
אותה רגישות מיוחדת שרכש וחידד בשלוש שנות כהונתו כמרכז משק, את הכושר לקרוא את
מחשבותיו הנסתרות של בן שיחו. וכבר הוא בודק בראשו את העובדות, את התוצאות
האפשריות: מי יוכל לשמש כחצרן במקום מג'ד? זוריק? – כבר היה מספיק. אולי נתי...
הוא לומד רק ארבעה ימים בשבוע... חודשיים הוא אמר... לא! הוא בטח לא מתכוון באמת –
הוא פשוט רוצה תוספת – כבר הרבה זמן לא העלו לו. באמת הגיע הזמן. האם יסתפק בעשרה
אחוז? "שב, מג'ד. בוא נדבר לענין.
מתי העלינו לך פעם אחרונה את המשכורת? ביוני? אתה רוצה תוספת?"
"לא.
אני עוזב. אמרתי לך – אני מתגייס!"
עקשן
הבחור – לא ילך בפחות מחמישה-עשר אחוז.
"תראה
מג'ד, אנחנו מוכנים ללכת לקראתך. אתה עושה עבודה טובה
ובעוד חודשיים שלושה כשיגמר הלחץ עם התנורים והבעיות של החורף נכניס אותך למוסך
ונדאג שתלמד קצת מכונאות – מה אתה אומר?"
מג'ד מחייך בבישנות: באמת תודה
רבה, אבל אני לא יכול. אני הולך לצבא."
"בחיית
דינכּ, מג'ד, מה נתקע לך צבא
בראש? הרי אתה לא חייב לשרת. תקרע את התחת שלוש שנים בלי פרוטה ואחר כך תשרת במשמר
הגבול ותקבל משכורת רעב. תשמע לי, קרירה צבאית זה לא בשבילך."
מג'ד שותק. איך
אפשר להסביר לו מה דוחף אותו? הוא פשוט לא מבין.
"אז
מה, מג'ד?"
"אני
יודע שזה לא חיים קלים, אבל כל אחד צריך לשרת. גם אתה הלכת לצבא, לא?"
"טוב,
אני – לא היתה לי ברירה. אני חייב לשרת בצבא. זה הארץ
שלי, לא?"
מג'ד ממולל ידיו באי שקט. לפתע פגה כל בישנותו. הוא זוקף
קומתו ומישיר אליו את מבטו: "זאת גם הארץ שלי!"
וצ'רה - צ'רה לא נזקק עתה לכל הנסיון שצבר כרכז משק ולאותה רגישות מיוחדת שרכש וחידד בשלוש
שנות כהונתו כדי לקרוא את מחשבותיו של בן שיחו ולדעת את אשר לפניו...
*
* *