"אוי, אמא,
את חושבת שאם היה לי חבר חדש לא הייתי מגלה לך?"
"טוב טוב,
אל תכעסי. על חנן ספרת לי, אבל כשעזב אותך לא אמרת לי מלה. מזל שמאבא את לא
מסתירה."
"הוא לא עזב אותי, אני עזבתי אותו!
וחוץ מזה התכונתי לספר לך, אבל לא רציתי באותו יום. היית מתחילה לשאול למה ואיך,
וגם לאבא לא ספרתי. רק אמרתי לו שאם חנן יצלצל שיגיד שאני לא בבית."
"נו, טוב. ועכשיו אין משהו
באופק?"
"לא, מה
פתאום, נשבעת לך שלא! אין לי זמן אפילו אם רציתי. שבוע אחרי חנוכה זה המועד האחרון
להגשת עבודת גמר ואני עוד לא בחרתי אפילו נושא,
ותכף אחרי זה, בט"ו בשבט יש לנו את הבחינה בעל-פה בביולוגיה.
"יש לי
נושא מצוין" אבא יוצא מהמטבח חגור סינור ובידו מחבת, "השתלבות הדור
הצעיר במשק הבית - מה דעתך? כבר שבועיים שלא נגעת בצלחת. אני מזמין אותך להשתלמות
מקצועית בקרצוף סירים - תרופה בדוקה לשחרור לחצים..."
"אוח! איך שכחתי – יש לי בוחן בתלמוד
מחר, ואני עוד לא פתחתי ספר! תסלחו לי..." וכבר היא אצה לחדרה והדלת נטרקת
מאחריה.
לו הייתה מציצה
מבעד לחור המנעול, הייתה רואה את הוריה מחליפים ביניהם מבטים ואבא ניגש לאמא ומחבק אותה חיבוק רחב. "צער גידול בנות" הוא לוחש
באוזנה ומטביע נשיקה גדולה על מצחה, והיא מחייכת: "נו, נו..."
בתיה שוכבת על
הספה. הספר פרוש לפניה, אבל המלים מסרבות להיקלט: 'תנו רבנן מאי משיח לפי תומו?'
לפי תומו, לפי תומו, לפי תומו...
*
* *
נר ראשון של חנוכה.
איזה כוחות בלתי נראים דוחפים אותה ומכוונים את מעשיה?
"בתיה,
השתגעת!? במזג אויר כזה לנסוע? מה תעשי שם? על איזה עזרה את מדברת – תעזרי להם כמו
כוסות רוח למת – את חושבת שאני לא יודעת מה זה משק? במזג אויר כזה אף חקלאי לא מוציא את האף מפתח
הבית – איזה מין עקשנות ללא טעם..."
ואו! איזה
מלחמות וחילופי דברים עד שהרשו לה לנסוע. היא עמדה מכווצת מתחת למטריה הזעירה
מליטה פניה בצעיפה להסתירם מהרוח הקרה וכולה נוטפת מים. הקור צבט את רגליה מבעד
לגרביים הדקים ונעליה היו ספוגות מים.
"תעשי מה
שאת רוצה! אל תגידי לי אחר כך שלא אמרתי. שיגעון שכזה..." - ידעה שבסופו של
דבר תוציא אמא את המשפט הזה מפיה אף על פי שאין היא
מתכוונת כלל למה שהיא אומרת, וחמש דקות אחר כך כבר יצאה לדרך. כשעזבה את בית הוריה
בחיפה כמעט ולא ירד גשם, אך כשירדה מן האוטובוס במסעף התקדרו השמים, הרוח הצליפה
על פניה והגשם ירד בקילוחים עזים. עד שהגיעה למחסה הדל של סככת התחנה כבר הספיקה
להתחרט על פזיזותה. ובאמת, מה תעשה שם במזג אויר כזה? נר ראשון של חנוכה - היא
יכלה לשבת עכשיו מכורבלת בכורסה מול התנור ולזלול לביבות. הציצה בשעונה - השעה רק
ארבע, אבל הכל סביבה מתחיל להחשיך. בודדה בתחנה העזובה
בלב סביבה ערבית, ששה קילומטר ממבוא הגליל - שיגעון, שיגעון, שיגעון! הוא לא שווה
את זה!
"מחכה
למישהו?" הקול, קול נמרץ מצווה, ועם זאת לא חסר חמימות, בקע מחלון הטנדר
שנעצר לידה. שאון הגשם היה כה חזק עד שלא הבחינה אפילו כשהתקרב. היא השתדלה לבחון
את פני הדובר בחשכה המשתררת והולכת - איפה שמעה כבר את הקול הזה? נו בטח, משה
מהפרחים. היא מהרה לפתוח את הדלת, קיפלה את המטריה והחליקה אל המושב.
"שלום" אמרה והתאמצה לחייך, שמחה להפקיר עצמה בידיו, להסיר מעליה
לשעה קלה את נטל המחשבות והחרדות ולהניח לעצמה להיסחף בנתיב נעלם - נתיב ישן ובטוח
שנקבע לפני דורי דורות – בלי שתצטרך להחליט דבר.
משה הציץ. בה
בפתיעה: "בתיה?" אמר לבסוף "וואללה, לא הכרתי אותך בתחפושת הזאת.
אלוהים, איך שאת רטובה!" וכבר הם מחליקים על כביש האספלט והמנוע נוהם נהימה
קצובה ומן הרדיו בוקעים צלילי שירים עבריים – "איזה שיר גזעי!" מתלהב
משה –'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם...' מושכת הזמרת את המלים, והגשם טופף טופף על השמשה.
"הגענו.
לאן לקחת אותך?"
"כבר?" בתיה נעורה מהרהוריה. לאן עכשיו? הפיקוד הוחזר לידיה. נגמרה
ההפוגה. לאן עכשיו? לדרור? למרכז הציבורי? אולי אבקש ממנו שיקח
אותי אליו הביתה? לאן עכשיו? רק לא למצפה. לא הייתה רוצה שאורי יראה אותה במצבה
זה, נוטפת מים, סתורת שיער, מכורבלת בתוך הדובון המגושם.
"קח אותי
למצפה". איזה שטן נכנס בה? למה הוא לא אומר דבר? האם לא הבחין שזאת בכלל לא
היא שהוציאה את המלים. יכול היה להציע לה לבוא אליו הביתה להחליף בגדים לשתות משהו
חם. היא הייתה נענית בשמחה. רק לא למצפה!
"הגענו.
את בטוחה שאת לא רוצה לבוא אלינו קודם להחליף בגדים, לשתות משהו חם? את נראית
נורא, תסלחי לי על הביטוי".
"לא, זה
בסדר. תוריד אותי כאן. אל תדאג יהיה בסדר. נורא תודה!"
"אין על
מה. אפילו עכבר לא הייתי משאיר בתחנה במזג אויר כזה. באת להרבה זמן? מחרתיים אם
יפסק הגשם ויהיה מספיק יבש אוכל להציע לך עבודה בוירוס."
וכבר ניתק הטנדר ממקומו והיא ניצבת כמו אז בקצה המדשאה. מחכה כמו אז. אלא שעכשיו
התמונה מחוקה מטושטשת; הדשא והשביל נבלעים זה לתוך זה בחשכה הגוברת והולכת ומאיימת
להתפרץ לתוכה. אפילו העכבר הקטן שעל תיקה, גם הוא שינה דמותו לבלי הכר והפך בהשפעת
הגשם לבליל של כתמי צבע שגבולותיהם מטושטשים – עכבר מסכן חמוד שלי!
לאן עכשיו? הרי
לא תמשיך לעמוד כך בגשם עד אין סוף. מאחד מחדרי המצפה בקע אור וצלילי תקליט עלו
מתוכו. היא ניגשה אל הדלת, היססה רגע ודפקה.
"יבוא"
היא פתחה את
הדלת והפסיעה פנימה, מותירה בעקבותיה שובל של טיפות מים שנשרו ממעילה. על מטת הברזל
המכוסה שמיכת צמר אפורה שכב יובל ובידו ספר. כשנכנסה שמט את הספר מידו ונשא עיניו,
סוקר אותה רגע ארוך במבטו.
"את לא
במקרה בתיה? היית פה בסוכות עם המחנה-עבודה, או שאני טועה?"
היא אילצה עצמה
לחייך: "לא כל כך במקרה, אבל חוץ מזה אתה צודק."
"אה!
ידעתי שאת מוכרת לי מאן שהוא. אין לי זיכרון לפרצופים, אבל את הפרצוף שלך דווקא
זכרתי. אוהבת מוסיקה? יש לי כאן אלבום חדש של הדייר סטרייטס
- 'גשמי אהבתי'. תקליט אדיר, גנוב טיכו!"
"בתיה
דשדשה במקומה באי נוחות. השלולית מסביב לרגליה הלכה והתפשטה כמו אמבה ענקית הפושטת
רגלים מדומות לכל עבר. אבל יובל היה שקוע במונולוג שלו, אדיש למצבה. "אתמול
השמעתי אותו לאורי, אבל הוא לא התלהב. את יודעת – זה עניין של טעם. אורי, כל מה
שיש לו בראש זה בחורות ופילוסופיה. כל ערב הוא יושב וכותב וכותב.
אני חושב שמהפנקסים שלו כבר אפשר לעשות ספר. בעצם את באת אלי או אליו?"
ועוד בטרם
הספיקה להשיב המשיך: "כל הסיכויים שהוא שורץ כרגע אצל עידית. הוא נדלק עליה
בזמן האחרון. רוצה שאקח אותך לשם?"
דבריו הלמו
כפטישים באוזניה. האם הוא לועג לה? האם יש לו כוונות נסתרות?
לא. נראה שהוא
משיח לפי תומו – הבהר את המושג 'משיח לפי תומו' וחשיבותו המשפטית ותן דוגמא מחיי
יום יום - זאת הייתה השאלה המרכזית בבוחן בתלמוד, וכמעט
רבע שעה התפתלה על כסאה עד שמצאה דוגמא.
"לא לא, תביא אותי לבית של דרור." נזרקו המלים בבהילות מפיה.
"נו זה בדיוק
מה שהצעתי לך. התקליט הזה הוא מדליק אני אומר לך - שנייה, אני רק לוקח מעיל – חתכת
מזג אויר, ממש חורף! תגידי לאורי ש... לא, בעצם אל תגידי לו כלום, אני ממילא אראה
אותו אחר כך.
בתיה נגררת
אחריו בחשכה, תוהה בלבה לאן הוא מוליך אותה. הוא נשמע כל כך מבולבל. אולי הוא לא
קלט?
"הנה זה
פה, הבית המואר מצד ימין. הם בטח בבית."
"זה הבית
של דרור?" היא חייבת לברר את הנקודה עד הסוף – אלוהים איך שאני נראית. אם
אורי היה רואה אותי במצב כזה...
"כן בטח.
זה הבית של דרור. עבדת אתו יחד אז בזריעה – נכון?"
טוב. כנראה שהוא בכל זאת קלט.
"ללוות
אותך?"
"לא אין
צורך. באמת תודה וסליחה שהוצאתי אותך מהחדר."
"עזבי, זה
שום דבר. תבואי בהזדמנות לשמוע אותו. להתראות!"
בלב קל דפקה
על הדלת. האור מעל הדלת נדלק בפתאומיות. לשניה אחת מצאה
עצמה מסונוורת ובו ברגע נפתחה הדלת.
*
* *
על מה שקרה שניה אחר כך קבלתי דווח מפורט ואובייקטיבי מן המנורה שבמקרה
זה שימשה כזרקור לכל דבר והאירה את במת העלילה. במחשבה שניה
יתכן שהדיווח שלה לא היה כה אובייקטיבי כפי שאפשר היה לצפות מצופה שאינו מעורב
רגשית. לכל צופה יש דרך משלו להשקיף על הדברים. נראה לי שמנורות ופנסי רחוב נוטים
להתעלם מן הצללים, ואף שבתאורה של מנורה יש מדת מה של פיוטיות, החלטתי בסופו של
דבר שלא לשלבה במהלך העלילה. אחת התכונות הנחוצות למספר טוב ובעצם ליוצר ולאמן מכל
סוג שהוא, היא היכולת לערוך מיון בחומרי הגלם העומדים לרשותו ולגנוז חלק מהם. זאת
בדיוק הסיבה מדוע פנס רחוב אינו מהווה דוגמא למספר טוב. הוא מתעקש להאיר את כל
הפינות...
*
* *
הדלת נפתחה
ועדית ניצבה בפתח.
"בתיה?!
איך הגעת לכאן? יו, איך שאת רטובה! תכנסי, תכנסי, איזו הפתעה נעימה!"
"אני... אני אלכלך. הנעלים שלי מלאות
בוץ."
"שטויות,
מה הבעיה, ננקה. אנחנו כבר רגילים לזה." וככר היא נוטלת מידה את המטריה,
פורשת אותה לייבוש אל מול האח ומסירה את התיק מעל שכמה.
בתיה בוהה
סביבה, מתקשה לעכל את המתרחש, סופגת לאיטה את הריחות, את המראות, את החמימות;
ממקדת מבטה בלהבות המרצדות בין בולי העץ שבאח: "זה הבית של דרור? " היא
לואטת בחצי קול.
"כן. הוא
במקלחת. הוא עוד מעט יוצא. חכי, תורידי את
הנעלים. אני כבר רצה להביא לך נעלי בית."
הזנזונת הקטנה הזאת
- מרגישה את עצמה כבעלת בית כאן, חשבה לעצמה בעודה רוכנת להתיר את שרוכי נעליה.
השרוך היה ספוג מים הדובון הנפוח הכביד על תנועותיה. לבסוף עלה בידה להסיר נעל
אחת. היא עמדה לפוש רגע, משכה את המטפחת מעל ראשה בתנועה נמרצת ניערה את שערה
הרטוב לכל עבר, ובו ברגע קלטה שאין היא יחידה בחדר. בקצה הספה, מוסתר כמעט כליל
בצל שהטיל דופן האח, שקט וחסר תנועה, ישב אורי.
לשבריר שניה קפאה על מקומה מבועתת, חשה עצמה כאילו קרעו מעליה את כל
בגדיה והציגוה עירומה לראווה בכיכר השוק. ולפתע ירדה עליה שלוה גדולה; יותר מכך:
תחושה של נוכחות גופנית שלא התנסתה בה עד כה מעולם, מלאה אותה עד גדותיה. חשה שהיא
נפתחת אל עצמה, מודעת באופן מדהים לכל חלקי גופה, עוקבת מבפנים אחרי תנועות
זרועותיה הנשלחות אל נעלה השניה, אחרי אצבעותיה המתירות
בתנועות מדויקות, בטוחות את השרוך, אחרי המחשבות המתרוצצות במוחה ואחרי הרשמים
הזורמים לתוכה מכל פינות החדר.
התחושה דעכה
לאיטה, אבל עתה לא הייתה נבוכה כל עיקר. היא הישירה מבטה אל אורי: "ערב
טוב" אמרה בקול רך ובוטח.
אורי לא השיב
לברכתה, רק נענע לה בראשו והשפיל עיניו, ובתיה ראתה, או נכון יותר לומר, תפסה בחוש
- אור הגחלים היה קלוש מכדי שניתן יהיה להבחין בהבדלי גוונים – כיצד מציף הדם את
לחייו.
דרור נכנס לחדר
בלווית עדית האוחזת בידה נעלי בית וחלוק פרחוני כחול.
הוא הניח את זרועו על כתפה של עדית ולחץ אותה אליו, בעוד ידו השניה
מגששת אחרי מתג המפסק על הקיר להדליק את האור. בתיה נדהמה לחרות זו שנטל לעצמו
ושלחה מבט מהיר לכוון אורי לבחון את תגובתו.
"הבאתי לך
גם חלוק שלי. הצלחת להרטיב את התיק שלך כהוגן והמים חדרו לבפנים. השמלה שהייתה שם
ממש ספוגה, אז תליתי אותה באמבטיה לייבוש. השמלות שלי יהיו לך גדולות מדי, אבל אני
חושבת שהחלוק מתאים לך. יו! אני נורא שמחה שבאת. אורי סיפר לי עליך המון."
היא הסירה
בעדינות את זרועו של דרור מכתפה והמשיכה בפנותו אליו: "אבא, אמא אמרה שהלביבות מוכנות. אפשר כבר להדליק נרות."
רונית, שעכשיו
זיהתה אותה כאשתו של דרור, נכנסה לחדר נושאת בידה מגש מהביל של לביבות ואחריה
נכנסו במרוצה גיל ושרון.
בתיה פרשה
לחדרה של עדית להחליף בגדיה. דרור הוא אבא שלה - איזה טיפשה הייתי! איך לא הבנתי
את זה מהרגע הראשון, חשבה לעצמה בעודה בוחנת בקפידה את החדר, בולשת אחר רמזים
שיסגירו בידיה את חולשותיה של יריבתה. המלחמה החלה.
*
* *
ובכן הגענו עד
לכאן והצבנו על מכונם את שלושת קדקודיו של המשולש הנצחי.
יש סיטואציות
שאינן מתיישנות ואינן מתמצות לעולם. אפילו
רב אמן בשחמט פותח את משחקו בווריציה כלשהי של פתיחה
מקובלת, ואני שאינני אלא חובב דרג ג' רחוק מלחדש הרבה, אך כמו שאומרים: יש הפתעות
בחיים. 'חכי, חכי' אומרת מלכת השדים לנסיכה השבויה בידה 'הפעם נמלטת מפני, אך ידי
עוד תשיגך!'. כך מכין המספר העממי את שומעיו למאורעות הצפויים ולוכד את סקרנותם,
ואף אני, קוראי, מקווה עוד להפתיע אתכם ואת עצמי ולחרוג מן השגרה. ראו הוזהרתם!
*
* *
'בנסיבות
הקיימות פעלתי כמיטב יכולתי'. מן הסתם אין אלה המלים שהשתמשה בהן בעת שערכה לעצמה מעין סיכום בינים בסיומו של אותו
ערב מביך בבית משפחת לביא. קרוב לודאי שניסחה זאת במלים שונות לחלוטין, אך משפט זה
יש בו כדי לבטא בצורה קולעת למדי את הרגשתה. חלוק הצמר הכחול של עדית ונעלי הבית
המגושמות והמקושטות בפומפונים גדולים של צמר לבן, הצליחו לטשטש ולהסתיר את חטובי
גווה והעניקו לה תחושה דובית להפליא. עדית לעומתה, דמתה לפרפר צבעוני ביום אביב.
שערה המסורק בקפידה עם הקוקו והסרט הצבעוני, השמלה ההדוקה שהבליטה הבלט היטב את
חמודותיה ונעליה השחורות בעלות העקבים העדינים – כל אלה הלמו אותה מאוד והעניקו לה
קלות אוורירית ו'חן ממזרי', אם להשתמש הפעם בביטוי
המדויק שעלה בדעתה של בתיה למראה.
היא הרעיפה
חיוכים על כל סביבותיה והדיפה סביבה ניחוח עדין של יסמין ורעננות שלאחר הרחצה,
ומעיניה של בתיה לא נעלמו הרטט הקל בנחיריו של אורי והמבטים ששלח לעברה – כמו חית
ציד המריחה את טרפה, חשבה.
עדית רפרפה על
פני החדר כדבורה עסקנית – משקיטה את צעקותיו של גיל, משחקת עם שרון, עוזרת בהגשה
ומכרכרת סביב בתיה כמו אמא דאגנית ואוהבת, אשה בכל רמ"ח אבריה. אשה
במיטבה.
הסוף היה בלתי
נמנע. לאחר שחזו ב'מבט' ופטפטו על דברים שאינם מעלים
ואינם מורידים עד השעה אחת עשרה, נפרד מהם אורי ועלה לחדרו שבמצפה, ובתיה קיבלה
עליה את הדין ונענתה להזמנתה של עדית לישון בחדרה. עדית עצמה עברה לישון בחדרו של
גיל – לפחות הניחו אותה לנפשה, גם זו לטובה.
ראשית מעשיה
היה לנעול את הדלת במפתח. אחר כך פנתה להתבונן סביבה. על המדף שמעל למטה ניצב צבא
שלם של בובות חרסינה, פסלוני זכוכית ומזכרות שונות. בשולחן הכתיבה היו חמש מגירות.
אחת מהן הייתה פתוחה למחצה ומתוכה הציץ בקבוקון בושם זעיר וקצהו של יומן מכורך.
לרגע התפתתה לשלוף את היומן ולקרוא בו, אך מיד חזרה בה מכוונתה. במקום זה החלה
לסרוק את שורת הספרים הארוכה שעל המדף: מובי דיק, נפנוף של מטפחת, אבא ארך הרגלים, נשים קטנות, הרוח בערבי
הנחל, הנסיך הקטן, גופך הוא מקדשך – מדריך לענייני מין, עלילות חג'י בבא, התנ"ך כהסטוריה,
הבדווים חייהם ומנהגיהם, עלילות שרלוק הולמס, טריגונומטריה חלק א', במבי... למראה הספר האחרון הוצפה
בזיכרונות. במבי היה הספר הראשון שקיבלה מתנה מחנן. בעמוד הראשון כתב לה הקדשה
קצרה עם ציטטה מתוך הספר: 'צריך לדעת איך לחיות וצריך להיות זהיר...'.
ממדף הספרים
נדד מבטה אל ארון הבגדים. היא הציצה לתוכו בסקרנות ובחנה את שורת השמלות והחצאיות
שבתוכו. ללא ספק הצטיינה עדית בטעם טוב. היא נטלה אחת מן השמלות ומדדה אותה על
גופה מול הראי. אחר כך החזירה אותה למקומה, פשטה בגדיה ונכנסה למטה כשהיא נוטלת
אתה שנים מן הספרים שעל המדף, גופך הוא מקדשך, והבדווים - חייהם ומנהגיהם.
הרחם והשחלות –
מבנה ותפקוד; הגינה אישית, יחסים לפני נישואין – עם מי, מתי ואיך, ארבעת שלבי
המשגל... היא רפרפה במהירות בין דפי הספר כשידה האחת נשענת על הכר, קראה פסקאות
אחדות ושמטה אותו לרצפה. אחר כך התהפכה על גבה ופנתה לעיין בספר השני. היא דילגה
מפרק לפרק עד שהגיעה לפרק י' – חיי המשפחה.
"זכות
קדימה – לקרובים יש זכות קדימה על הנערה. זהו מנהג המדבר שנתקיים בידי הבדווים והבדווים
למחצה וגם בידי הפלחים. החתן חייב לתת לקרובים מתנות כדי לפצותם על זכותם המיוחדת
מפאת קרבת המשפחה לנערה..."
היא הפכה דפים
אחדים קדימה ושבה לקרוא באקראי: "בהשכמת הבוקר תבוא משפחת החתן ותוציא את
הזוג הצעיר מן האוהל ותעביר אותם אל אוהלי הוריו של החתן. חוק הוא לבדווים לפרוש
את כתונת הלילה של האשה על פתח מחיצת הנשים –
מחללת-א-אחרים. ואוי לו לגבר שבליל הכלולות לא הוכיח את גבורתו. אותו יכריחו אז
לטחון בריחיים דורה, מלח או חיטה. ואם גם ביום השני לא
יעמוד בניסיון, יש וילקו אותו.
עיניה רפרפו על
התוכן ומשהו התכווץ בשיפולי בטנה. "ואם יחמוד בדווי אשת רעהו יש שישתמש
בהזדמנות הראשונה בהעדר רעהו מן הבית ויכנס אליה מתחת ליריעות האוהל..."
המלים היטשטשו לנגד עיניה. היא ראתה בעיני רוחה את אורי מכוסה בשמיכה גדולה, ספק
שמיכה ספק אוהל והיא מפשילה את שולי השמיכה וזוחלת תחתיו - "ההתעוררות המינית
מתחילה אצל הבדווים בעודם בגיל צעיר יותר..."
די! היא סגרה
את הספר, כבתה את המנורה, הניחה ראשה על הכר ועצמה את עיניה.
השינה הייתה
ממנה והלאה והמחשבות לא נתנו לה מנוח. התהפכה על צידה ושוב חשה באותו רעד בלתי
נתפס בשולי בטנה. לא! אני לא הולכת לעשות את זה! לא פה! שכה אחיה! אגרפה את
אצבעותיה ולחצה אותן אל בטנה מנסה להחניק את הרעד שאחז בה. רק אחזיק את השמיכה בין
הרגליים בלי לזוז עד שאירדם. שום דבר מעבר לזה - היא קיפלה את חלקה התחתון של
השמיכה ותחבה אותה בין ירכיה. למשך חמש דקות ארוכות שנדמו כנצח, קפאה במקומה
בניסיון נואש שלא לעורר עוד יותר את תאוותה הרדומה. אחר כך החלה לרפות ולהדק
חליפות את אחיזתה בשמיכה, משכה את הכרית מתחת לראשה וחיבקה אותה בזרועותיה. רגע
ארוך שכבה כך מצפה שיחלוף הגל הגואה ושוטף בכל גופה, ופתאום לא יכלה יותר. הסירה
מעליה בתנועות חפוזות את תחתוניה תחבה אותם עמוק בין ירכיה ולפתה את השמיכה
בעווית. משהו בתוך מוחה עוד ניסה להתנגד, אך פתאום חלפה לנגד עיניה תמונה: בחור
בדווי טוחן מלח בריחיים ושתי בחורות עומדות מעליו
ומלקות את גוו החשוף ודשות אותו בשבטים לחים. כל גופה רעד בעווית, עוד מכה ועוד
מכה ניחתו על הגב החשוף הזב דם, ופתאום כמו השתחרר בתוכה קפיץ מכווץ. אבריה התרפו
לאיטם, אחיזתה רפתה, מחשבותיה נרגעו ותחושת עייפות אחזה בה. שכבה כך עוד רגע ארוך.
אחר כך הוציאה מתיקה תחתונים נקיים, סידרה את מיטתה ועד מהרה הייתה שקועה בשינה
עמוקה.
*
* *
בוקר בהרים.
הפסגות טובעות בתוך ים של קרעי עננים צמריים לבנים הממלאים את העמקים ומלטפים את
חמוקי הגבעות. דומה שהאדמה מבקשת להתפנק עוד מעט מתחת לשמיכה בטרם תחשוף עצמה לקור
הצורב. הגשם פסק אי שם לפנות בוקר והשמים כחולים, אבל במערב שוב הודפת הרוח מסך של
עננים שחורים. חורף.
בתיה צפתה
במחזה בעודה מתלבשת. משהו מן השלוה הכפרית הרחוצה הזאת חדר גם לתוכה וטיהר אותה
מבפנים. בוקר. מה השעה? האם סדרו לה עבודה?
"בוקר
טוב, איך ישנת? לא היה לך קר? אם את מחפשת את עירית, היא עוד חורפת. בואי למטבח
תאכלי משהו. היא בטח עוד מעט תקום."
רונית מוזגת
שני ספלי קפה לה ולבתיה ומתיישבת מולה והשיחה קולחת מאליה: "מאין את? איך
הגעת לגרעין? איך מזג האוויר אצלכם?
- כל כך שונה מדרור. עוד אתמול הבחינה בכך. שופעת חמימות,
צליל קולה מלא ומבטה רך, לא חודר ובולש. מעניין למה התחתנה עם דרור. למה בכלל בני
אדם מתחתנים ואיך אפשר לבחור ולהחליט על התקשרות לכל החיים? האם אורי מתאים לי?
כשהכירה את חנן חשבה שיהיו חברים לנצח, אבל אחרי פחות מחודשים...
"בוקר
טוב! למה לא חיכיתם לי?! - אמא, ראית אולי את הנעליים שלי. אני לא מוצאת אותן בשום מקום
- תכיני גם לי קפה."
בתיה מקשיבה
משועשעת לשטף המילים. מצחיק איך בביתה שלה נראית עידית שונה לחלוטין מאשר בהיותה
בחברה. האם גם אני נראית כל כך שונה בבית?
"את רוצה
לעבוד היום?"
"בשדה? לא
רטוב מדי?"
"לא. במחסן
פרחים. אבא אמר שאת יכולה לבוא אם את רוצה. זה לא רחוק. אני רק אשתה משהו ואחר כך
אלוה אותך לשם."
"את גם
הולכת לעבוד?"
"לא, אני
מוכרחה לדגור על עבודת הגמר. עוד לא עשיתי אפילו רבע."
"על מה את
עושה?"
"משהו
בביולוגיה, על תפוצת הסחלבים בגליל. ועל מה את?"
"עוד לא
בחרתי נושא. אני מחפשת משהו בתחום של סוציולוגיה."
*
* *