עדית לביא.
ילידת הארץ. בת שבע-עשרה ושלושה חודשים. צבע שער חום כהה, כמעט שחור. עיניים בעלות
גוון ירוק לא מוגדר, עטורות ריסים ארוכים – אפשר לחשוב שאני מדביקה לעצמי ריסים
מלאכותיים – גוף נאה. שדים כבדים, מלאים, בשלים. שדים שלא היית מצפה למצוא כמותם
אצל נערה בגילה, ושהחזייה הגדולה והחולצה השחורה ההדוקה קצרת השרוולים מדגישים
ומבליטים ביתר שאת – אם רק לא היה לי את השער השחור הנוקשה המגעיל הזה בבתי השחי
הייתי הולכת בלי שרוולים, אבל להתחיל לגלח כמו מילי? פוי! עדיף כבר להסתיר וזהו.
אופי. מה אפשר לומר על האופי שלי? שאני
אוהבת חברה ושחושבים אותי לצנועה ונחבאת אל הכלים וקצת, איך לומר, כבדה - אורי היה
מגדיר זאת בטח 'לא נותנת' או 'יורמית' – ואולי אני באמת קצת יורמית: בת שבע עשרה
ועדין לא השתכנה בחדר משלה במצפה, מעדיפה את הקונכייה החמה של הבית.
ובעצם מה חסר לי? שרית שאלה אותי לפני
יומיים למה אני לא מצטרפת אליה... לא צריך להיות אצלה בבית יותר מחמש דקות בשביל
להבין ממה היא בורחת. אם היחסים שלי עם אמא שלי היו כמו
אצלה הייתי מתה. מה בוער לי?
היא שפכה עוד מעט מן השמפו על שדיה ועיסתה אותם עד
שנעלמו מאחורי מסך עבה של קצף ואחר כך שבה להתפנק מתחת זרם המים החמים המהבילים של
המקלחת. היא פתחה את ברז המים החמים עד שחשה שהגיעה לקצה גבול הסבילות והמים
צורבים את גבה ויריכיה. אחר כך משכה ראשה לאחור והניחה
למים לזרום לרגע קט על חזה ומיד נרתעה כשהיא מחניקה זעקת כאב. המים היו לוהטים
מדי.
משחקים, משחקים - 'ילדה של משחקים עם דמיון
מופרע' ככה היה בודאי מסכם את אופייה אותו סופר דמיוני אם היה בא לתארה בספרו.
בתנועה החלטית פתחה את ברז המים הקרים עד
הסוף ושטפה עצמה משאריות הסבון, מפקירה עצמה לצינתם העוקצנית. כבר סוף הסתיו.
בחורף לא יהיה בה העוז לעשות זאת.
מבט אחרון בראי
על שדיה הסמוקים. מאוחר. עוד מעט ארוחת ערב וגיל עוד לא התרחץ.
האם באמת היה
מתאר אותה כך? בעודה רוכסת את החזייה
ומסובבת אותה סביב מותניה, שבה להרהר
בתאורה הספרותי בפיו של אותו סופר דמיוני שבדתה לעצמה: בטח היה מסתפק בתיאור
'צמחוני'; מתאר את שערה הגולש ואת עיניה, מפטיר כלאחר יד משהו על גזרתה, רק כדי
לצאת ידי חובה, ומיד ניגש לטפל באופייה. מופרעת היה קורא לה, או אולי נרקיסטית, אחת שמאוהבת בעצמה. על השדיים לא היה אומר דבר וחצי
דבר. אין לו דם לסופר הזה. הוא יורם יותר ממני! כבר עדיף שאני אכתוב עליו מאשר
שהוא יכתוב עלי.
אבל אם ידלג על
העיקר אז איזו זכות יש לו לקרוא לי נרקיסטית... די!
מספיק!
השמלה האדומה
הפרחונית הזאת קצת משמינה אותי, אבל לא אכפת לי,
שיחשבו מה שהם רוצים, וגם הלמך הזה - הסופר הדמיוני שלה; מצידה - שיכתוב מה
שהוא רוצה.
הפקיד במשרד הפנים רשם בתעודת הזיהוי רק את הפרטים
היבשים - גובה: מאה ששים ושבעה סנטימטר. צבע עיניים: ירוק. שער: חום. סתם כך, חום
וחסל, בלי פרוט גוונים ודקויות. כתובת: מושב מבוא הגליל. תאריך לידה... אבל הוא
לפחות הסתכל עליה בהערכה והשהה את מבטו רגע אחד יותר מן הדרוש על תפארת חזה בעת
שקרא בעין מנוסה את גובהה מעל הקרש המסומן בשנתות, בלי שטרח אף לקום ממושבו.
שחרחר, צנום, בעל פרצוף 'תימוני'. הייתי נותנת לו
מקסימום עשרים וחמש, אולי שנה או שנתיים יותר - קשה לדעת, אין לי עין של סופרת.
"עדית את
יוצאת? כבר מאוחר!"
קרירות נעימה
מרעננת קידמה את פניה בחוץ.
"שוב
השמלה האדומה? לא מתאים לך." אמא מעירה את הערתה
כלאחר יד, יודעת כבר שאין טעם להתווכח. חומד של אמא.
לחשוב שיש בעולם אמהות כמו אמא של שרית – יאוש!
"את כבר
זזה? תיקחי סוודר. קריר בחוץ."
"תביאי לי
לארוחה. אני אלבש אחר כך."
ואמא כמו תמיד: "בסדר. להתראות חמודה."
"גיל, אתה
נכנס להתרחץ. תחפוף עם השמפו המיוחד. אתה ממש שורץ!"
עדית סוגרת
מאחריה את הדלת ומפסיעה בצעדים מדודים. בושם היסמין ממלא את נחיריה ועורה מצטמרר
שלא לרצונה. באמת קריר, סתיו, מה יש לדבר. מכל עבר קולטות עיניה דמויות מעומעמות
צועדות בחשכה לכוון חדר האוכל. קולות. צחקוקים.
"חג
שמח!" סימה חולפת על פניה, זרועה שלובה בזרועו של משה.
"חג
שמח!" עדית מחייכת בחשכה אל עצמה.
"מועדים
לשמחה." מפטיר משה, ושוב היא לבדה באפילה, מקפצת במדרגות שתים שתים ונכנסת למעגל האור של חדר האוכל. האולם ריק וערום. כל
השולחנות והכיסאות מסודרים בסוכה הגדולה. מג'ד עזב את
עבודתו במוסך וגויס לבניית הסוכה וכל הבוקר ואחר הצהריים עמל וטרח עם דוידוביץ:
סחב עמודים, הביא סכך, סידר תאורה – בחיי, מגיע לו שיהיה כאן גם עכשיו במקום בצריף
הדפוק שלו, אי שם על ההר בלי מים וחשמל, שינשום אל קרבו את אווירת החג, את מתיקות
הרוח החרישית הפורצת מבין סדקי הסוכה ומנפנפת את שולי המפות הצחורות. פעם ביקרה
בביתו בחברת אורי ויובל. הדרך התפתלה ועלתה אל אוכף קטן מוקף גבעות. גדרות אבן
נמוכות, שדה קטן זרוע אבנים וקוצים שניכרים בו סימנים קלושים של עיבוד וצריף דל
חסר צורה עם גג פח מגולוון ישן מאוד שכתמי חלודה ניכרים בו. 'זה קלקל לי את כל
התמונה הרומנטית שהייתה לי על בדואים, אתה יודע: אוהל משער עיזים וגמל קשור ליתד
או לפחות נאד מים משתלשל מהעמוד ולא איזה כד פלסטיק בצבע אדום מגעיל' אמרה לאבא
לאחר הביקור, ואבא בטון שכל כך אופייני לו, הטון הלמדני המנופח קמעא, השיב לה:
'זאת המציאות, חמודה, אבל יש גם צד אחר למטבע: קחי לדוגמא את מיקום הבית: כל כך
טיפוסי לחכמת הבדווי - לעולם לא על הרכס פרוץ לרוחות כמו אצלנו במבוא הגליל וגם לא
בעמק, שלא לבזבז פיסת קרקע חקלאית יקרה שניתן לעבדה, אלא דווקא באמצע על אוכף מוגן
ועם הפתח מנוגד לכוון הרוח - שמת לב לכוון הפתח?' – כל כך מתאים לאבא עם הראיה
החודרת שלו ועם הכושר האנליטי להבחין בפרטים הקטנים.
היא נכנסה
לסוכה לתפוס שולחן ועיניה נחו על הקישוטים והשרשראות. עוד מעט תבוא לכאן כל המשפחה ושרון תתפוס את
ידה בהתלהבות ותראה לה את מעשי ידיה: ציור או קישוט לסוכה שהכינה בבית הספר. למה רק
בכתה ב' גוזרים קישוטים לסוכה ובכתה י"ב מתים משעמום... אוף, מה נזכרתי בבית
הספר הרי עכשיו חופש.
לאט לאט התקבצו ובאו כל חברי המשק. סבתא רחל, עיניה נוצצות מאחורי
משקפיה, כולה אומרת שמחת חיים למרות משא שנותיה, מתרוצצת בחברת נכדיה ברחבי הסוכה.
שושי הפעוטה אוחזת אותה בידה וגוררת אותה אחריה: "סבתא, תראי –
שָׁשֵׁרֶת!"
צ'רה נשען בגבו הרחב אל עמוד הסוכה כשהוא פולט ענני עשן. לא
הרחק ממנו ניצבת חבורה מעורבת של בני תשחורת – מחנה העבודה – שני בנים בתלבושת
זרוקה: מכנסי ג'ינס וחולצות פרומות שרוולים ובחור שלישי ממושקף הנראה לידם
כילד-טוב- ירושלים: מסורק בקפידה, חולצה לבנה שכל כפתוריה רכוסים, נעלים שחורות
מצוחצחות.
הבנות, ארבע
במספר – כל כך שונות אחת מרעותה. לשחרחורת הקטנה עם הצמות – זאת היא כבר יודעת –
קוראים חנה. עבדה אתה כל הבוקר במטבח. את יתר השלוש אינה מכירה עוד בשמותיהן. עדית
מגניבה לעברן מבט בוחן. דומה עליה שהיא מעריכה אותן כמתחרות בכוח. אורי מצטרף
לחבורה וקושר שיחה עם אחת מהן - כנראה עבד אתה בבוקר בפרחים.
עדית משהה עליה
את מבטה: חזה שטוח, רגלים יפות חלקות, סנדלים עדינים מקסימים. עומדת ברישול מכוון,
מנסה להבליט את חמוקיה וגם מצליחה אם לדון על פי מבטיו של אורי.
הוי אורי אורי, כבר זמן רב היא חשה שאורי רוצה להתחיל אתה, מגניב לעברה
מבטים, משתדל לשבת בקרבת מקום אליה בארוחות ליל שבת. פעם העירה משהו על שערו הפרוע
והוא הסמיק, או אולי רק נדמה לה שהסמיק - קשה להבחין על פניו השזופים, במיוחד
בתאורה של פנס הרחוב. בכל אופן שמה לב שלאחרונה הוא מסרק את בלוריתו בקפידה וחדל
לבוא יחף אל חדר האוכל... כל עניין חדר האוכל הוא דבר מוזר: כל השבוע הוא עומד ריק
ורק אנשים ספורים סועדים בו: תושבי המצפה - הרווקים והמתנדבים, בנות הגרעין (שני
הבנים היחידים שנותרו מן הגרעין
הקודם נמצאים עכשיו באמון מתקדם)
והם, זאת אומרת בני כתתה שעזבו את הבית וגרים בחדרים משלהם במצפה. לפעמים מזדמן
לחדר האוכל גם מישהו מהחברים הנשואים – עמי מהמשרד או נחום שעובד בעדר – אם משום
שנשותיהם נמצאות בתורנות או נסעו ללימודים והשאירו אותם בלי אוכל ואם משום שנמאס
להם מהאוכל הביתי והם מחפשים שינוי. רק בלילות שבת ובערבי חגים מתאספים הכל לסעודה חגיגית, שרים שירי שבת; מישהו מקדש על היין ומברך ברכת 'המוציא', סלסילות הלחם
מועברות בשתיקה מיד ליד והתורנים קמים להגיש את המנות. הארוחה היא תמיד בגדר
הפתעה: לפעמים מאכלים משוגעים עם תבלינים מוזרים לפעמים בשר כבש עם חומוס וחמוצים
או סיניה חמה מכוסה שכבה לבנבנה מבעבעת של טחינה – מין ארוחה שמעוררת תאבון ובא
לאכול ממנה עוד ועוד בלי לחשוב על הדייטה, ולהרגיש אחר
כך לאות מתוקה של שובע... רק נקיפות המצפון הארורות הללו ביום המחרת - מדוע לא
נולדה בן – לאכול בלי מידה ובלי חשבון, לשבת כמו צ'רה
מול קערה מלאה בצלעות כבש ולטרוף אותן אחת אחר השניה...
פעם בשיעור ספרות בבית הספר ביגור ישבה ליד טלי מרמת יוחנן ואיך שהוא התחילו לדבר
פתאום על אוכל וארוחות, אלוהים יודע למה, וכשהתחילה לספר על הארוחות החגיגיות
בלילות שבת אצלם במבוא הגליל ראתה איך שאישוניה מתרחבים ופיה נפער – ממש כך, זה לא
מליצה – ראתה את האישונים גדלים לשניה וחוזרים
ומתכווצים באיטיות והדבר כל כך הצחיק אותה עד שסיפרה לה עוד ועוד על האוכל לראות
אם יתרחבו אישוניה שוב, ושולי מכפר מכבי ואפילו יוני מאושה
הזיזו את הכיסאות לעברה כדי לשמוע יותר טוב וטלי הוציאה אנחה מעומקא
דליבא: 'אוף! ואצלנו תמיד אותו רבע עוף מחורבן עם גושים
דביקים של אורז מגעיל!' ואז לא התאפקה
יותר ופרצה בצחוק היסטרי וסחפה אחריה את כל הכתה אפילו שלא ידעו במה מדובר, ונירית
לא ידעה איך להרגיע אותם: 'מספיק בנות! די, אי אפשר ככה, אני מתחננת לפניכם!...'
מתי זה היה? כתה ט'? כבר חלפו שלוש שנים. עד אז חשבה שלחדר אוכל יש אותה מתכונת
בכל המשקים. רק מאוחר יותר התברר לה שבמרבית המשקים השיתופיים אין בכלל חדר אוכל
ואין רווקייה וגרעיני נח"ל ושמבוא הגליל הוא
יוצא דופן: חדר אוכל שמתפקד בצורה מלאה רק בלילות שבת
ובערבי חגים. לכל אשה נשואה יצא להכין ארוחה משותפת עם
עוד שתי בנות אחת לשלושה או ארבעה חודשים, אין פלא שהשקיעו בכל ארוחה כזו את מיטב
ידיעותיהן והתלהבותן הגסטרונומית וששום ארוחה לא דמתה לקודמתה...
הסוכה הלכה
והתמלאה. עדית רצתה להטות אוזן לשיחתם של אורי והסנדלית הזו שעדין אין היא יודעת
את שמה – סנדלים כאלה עדינים, בטח קנתה אותם בתל-אביב ברחוב דיזינגוף
– אבל שרון שהגיעה זה עתה בלווית אבא ואמא וגיל כבר מושכת בשמלתה: "עדית תראי: את זה אני
עשיתי!"
*
* *
קשה לומר שיש
כאן פריצת דרך, אבל לפחות העליתי דמות נוספת על הבמה, או נכון יותר הארתי אותה
באור הזרקורים שהרי כבר עלתה בצנעא עוד בתחילת הספר דרך הרהוריו של אורי
(זוכרים?).
כשלמדתי
ביולוגיה נזדמן לי לבחון סוג מסוים של חיפושיות שוכנות מים. המיוחד באותן חיפושיות
הוא שעיניהן ממוקמות בדיוק על קו המים כך שחצין העליון
קולט את הנעשה מעל המים בעוד שחצין התחתון מעביר למוח
את חלקה התת-מימי של התמונה. איך מסתדרת חיפושית עם
עיניים כאלה ומה התמונה הסופית המתקבלת במוחה – את זה קשה לומר; אני מכל מקום
אימצתי לעצמי משהו מדרך ראייתה – את החופש לשוטט כרצוני בין עולמם הפנימי
הסובייקטיבי של גיבורי, עולם המחשבות וההרהורים, לבין העולם החיצוני האובייקטיבי
של הממשות שבה הם חיים, והאמת האמת היא שמדת האובייקטיביות של שני המראות הללו
הפנימי והחיצוני כאחד היא יחסית כיון ששניהם עוברים דרך המסננת הסובייקטיבית שלי
כמספר. בשביל מה כל הבלבול-מוח הזה אתם שואלים? באמת אתם צודקים. לא תפסידו שום
דבר אם תדלגו ישר לפרק הבא. מה שאני מבקש לעשות כאן הוא לא לנתח את כתיבתי שלי,
אלא להצביע על נקודה בסיסית שהיא המפתח (לדעתי) להבנתה של כל יצירה ספרותית ויצירת
אומנות בכלל.
הנקודה היא שכל
יצירת אומנות גם אם היא מה שמכנים '‘ריאליסטית’ אינה יכולה להיות ואף אינה מתימרת להיות צילום של המציאות החיצונית. היא מציגה עולם
פנימי, עולמו של היוצר והיא מורכבת מחומרים שונים מאלו של עולם המציאות.
בן אדם הוא
צרוף מסוים של חומרים, מחשבות, רגשות, צורה, אופי - תקראו לזה איך שאתם רוצים.
לעומת זאת תאור ספרותי של בן אדם עשוי מ מ ל י ם . פסל שלו
עשוי מ ח מ ר או
מ א ב ן או מ ב ר ו נ ז ה . הרגשות שלו ניתנים לביטוי בשפת המוסיקה
באמצעות צ ל י ל י ם וכן הלאה וכן הלאה. לכאורה זהו דבר מובן מאליו,
אך רק לכאורה. באופן מעשי לא אגזים אם אומר שתשעים אחוז ויותר מבינינו לא מודעים
לנקודה הזו וקנה המידה של רובנו להערכת יצירה אומנותית הוא מידת הדמיון בינה לבין
המציאות המוכרת לנו.
חשבו לרגע כמה
פעמים אתם שומעים בכתה משפטים תפלים מהסוג "בשיר זה מתאר המשורר את ניסיונם
של מתי מדבר להתקומם נגד גורלם..." שקר וכזב! המשורר הוא לא עיתונאי שמכין
כתבה על נדודי בני ישראל במדבר ומתי מדבר אינם בני אדם או רוחות או שדים, הם בסך הכל (וזה הרבה מאוד) מלים. מלים שמשתבצות יחד לחרוזים לבתים
מתוך עולם שלם של מלים, עולמו הפנימי של משורר.
"התמונה
הזאת לא מוצאת חן בעיני. היא יותר מדי אבסטרקטית..." עוד משפט תפל ששומעים
אותו כל כך הרבה במוזיאונים. אינני מכחיש את קיומו של הקשר בין המציאות לבין
השתקפותה ביצירת אומנות. הקשר הזה בהחלט קיים, לפעמים בדרך של אשליה – כאילו באמת
מדובר בצילום של המציאות, לפעמים בדרך של ניגוד או של הפרזה, של מתן תמונה מעוותת
בלתי אמינה של המציאות, אבל לעולם אין זו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי לקרב אותך
הקורא, הצופה, המאזין, לעולמו הפנימי של היוצר. יוצרים אחדים נזקקים לו יותר,
אחרים פחות. יש כאלה שמבקשים בכלל לדלג עליו, להגיע אליך ישירות מבלי לעבור תחילה
דרך המציאות החיצונית, והם כופרים אפילו בעצם קיומה של "מציאות
אובייקטיבית". אז חבריא, אנא מכם, עיזבו את
המוסכמות, עיזבו את חוף המבטחים של המורה לספרות ואת
סירות ההצלה של מבקרי הספרות ושחו להנאתכם בים המלים - או אם בא לכם - קחו נשימה
עמוקה ו-ו-ו-וצללו למעמקיו (היזהרו לא
להיתפס באיזה ו' חיבור!).
עוד רגע לפני
שאני מנתק מגע: התברר לי היום דבר מאוד מעניין על הקשר בין שנים מהגיבורים, מסוג
הדברים שמשנים את התמונה או הופכים את הקערה על פיה ושממריצים אותך להפוך כמה דפים
אחורה ולקרוא שוב או אפילו להתחיל את הספר מההתחלה. יותר מזה לא אגלה - למה לקלקל
לכם. להת'
* *
*
היא השתרעה על
גג הפח המגולבן, העיפה מבט בוחן סביבה וכשנוכחה לדעת
שאיש אינו צופה במעשיה, השפילה מבטה, בחנה בקפידה את ציפורניה הנאות והמטופחות
ואחר כך מתחה רגליה והתמכרה לתחושת החמימות הקורנת אל תוך בטנה. כל כך נעים לשכב
כאן בחשכה, רואה ואינה נראה ולספוג את שארית החום אל תוך יריכיה
החשופות, אל תוך הפלומה הרכה המכסה את ערוותה.
בסוכה תחתיה
שככה ההמולה מעט. הנשים היסו את הילדים. אחת האמהות שתינוקה לא חדל מלבכות יצאה
עמו אל מחוץ לסוכה. משה התחיל לזמר את ברכת המזון במין נעימה מונוטונית – ספק
נעימה ספק דקלום. היא הקשיבה בחצי אוזן ופערה פיה בפיהוק.
המלים לא אמרו
לה דבר ויותר משהייתה קשובה להן הייתה קשובה לרחשי הלילה.
כשסיים משה את
הברכה שב וגאה גל ההמולה בסוכה. ברכת המזון הייתה תמיד בגדר אות לסיומה הרשמי של
הארוחה והילדים שחיכו לרגע זה קמו ממקומותיהם והחלו להתרוצץ בסוכה ומחוצה לה, נותנים
פורקן למרץ הכלוא שנאלצו לרסנו כל זמן הארוחה.
היא עקבה
אחריהם בעין בוחנת: כבר אירע פעם שאחד מהיותר שובבים שביניהם ניסה לטפס ולעלות אף
הוא אל הגגון, אך נראה שהפעם לא יטריד איש את מנוחתה. מבעד לחרכי הסכך יכלה להבחין בתורנים המביאים את העוגות
והשתייה החמה. במבוא הגליל נהגו להגיש את הקינוח לאחר ברכת המזון ואורחים דתיים
שביקרו שם תמהו לא פעם על מנהג מוזר זה. לה עצמה לא הייתה כל דעה בנדון. ריחות
המאכלים גרו מעט את תאבונה, אך לא במידה שתגרום לה לנטוש את עמדתה. לא. הלילה עוד
ארוך ותמיד תוכל למצוא שאריות במטבח.
היא עצמה את
עיניה ושקעה בנמנום קל ועם זאת המשיכה להיות קשובה לרחשי הלילה. הסוכה התרוקנה
והלכה. התורנים כבר כילו לפנות את הכלים. מישהו הניח תקליט של מקצב דרום אמריקאי
על הפטיפון, אחרים הזיזו את השולחנות הצידה וערמו אותם
זה על גב זה וכמה זוגות החלו לפזז לקצב המנגינה. יש משהו בצרוף הצלילים המתמשך של
החלילים הדרום אמריקאיים שרוטט בקרבך ודוחק בך לחוג ולדשדש עוד ועוד לקצב המנגינה
– איזו מורשת אנדיאנית עתיקה ומשכרת נמסכת לתוך רגליך
ואולי זהו הלהט הספרדי שהביאו עמם קורטז ואנשיו כאשר כבשו את ממלכת האינקה ושברבות
הימים פעפע ונמהל לתוכה.
אפילו רפאל,
אותו נער ממושקף בעל תנועות גמלוניות מגושמות דשדש עתה בצעדים מהססים בפינת הסוכה,
חנה אוחזת בו בידו ומדריכה אותו: "אל תהסס! תנועות יותר חופשיות! אל תעשה כל
הזמן אותן תנועות – תהיה יותר חופשי!" והיא עצמה מסתחררת סביבו, לרגע מרפה
ממנו ושוב אוחזת בו בחוזקה, מאלצת אותו לחוג סביב עצמו, משליכה מעליה את כפכפיה
ומטילה אותם בזה אחר זה לפינת הסוכה, והוא נגרר אחריה, בת צחוק מעוותת על פניו,
ספק נהנה ספק מתענה.
בפינה אחרת
מבחינה עינה החדה בעדית הנשענת בגבה אל אחד מעמודי הסוכה ועוקבת במבטה אחרי הזוגות
הרוקדים. יובל ניגש אליה ודוחק בה לרקוד אך היא מסרבת וממשיכה לעקוב בעיניה אחרי
אורי החובק בידו האחת את מותני בת זוגו ומחולל אתה בצעדים איטיים ועם זאת מותאמים
לקצב. הוא לוחש דבר מה באוזנה והיא נענית לו בפרץ צחוק קצר, מכופפת ראשה לאחור.
הוא גוחן מעליה תומך בה במותניה בידו השרירית, נוגע לא נוגע בבליטות פטמותיה
המזדקרות ומותחות בחוזקה את חולצתה הדקה עד שכפתוריה מאימים להיתלש. אורי ממשיך
ללחוש באוזנה, אך הפעם מרצינים פניה וכמו צל חולף עליהן. המנגינה באה אל קיצה. הם
מרפים זה מזו. הוא מחווה לעברה קידה. והיא אוחזת בשולי שמלתה ומכופפת ברכיה בתנועה
גנדרנית.
הרוקדים
מתחלפים. אחדים ניגשים להרוות את צימאונם, אחרים מתיישבים מתנשפים על הספסל ושוב
מתחדשת המנגינה. אורי מעביר ידו בבלוריתו, מעיף סביבו מבט וניגש אל עדית. יותר מזה
לא ראתה. רחש פתאומי בפינת הגן ריתק לפתע את תשומת לבה. גופה מתקמר. היא אוספת את
רגליה תחתיה, מדלגת בקלילות ושועטת בעקבות טרפה בחשכה.
שעה קלה לאחר
מכן היא מתיישבת בפינת הסוכה, מוחה בכף רגלה את שפמותיה
ומהמהמת לעצמה ואחר כך פורצת כאחוזת תזזית אל הרחבה המוארת ומתחככת ברגלה של עדית
בדיוק כשמגיעה המנגינה אל קיצה.
עדית מבחינה
בעקבות הדם על שפתיה ומתריסה כלפיה: "איפה היית, ניטי? שוב הלכת לרעות בשדות
זרים לצוד עכברים? מה יש, מה שאת מקבלת ממני כבר לא מספיק לך?"
ואולי היא לא
מתכוונת לחתולה? - חולף הרהור בראשו של אורי.
*
* *
פרק נוסף בא אל
קיצו. אני תקוע עכשיו אי שם במחנה צבאי ואתמול בזמן השמירה כאשר עקבתי אחרי החתולים הדולקים בעקבות הצרצרים
השחורים עלה בדעתי להיעזר בנקודת מבטה של ניטי החתולה הסיאמית של עדית. להודות על
האמת יכולתי באותה מידת הצלחה להשתמש דווקא בפנס הרחוב כדי לשפוך אור על בימת
העלילה. זה מתקשר למה שאמרתי קודם על טיב החומרים המשמשים את היוצר לבנין יצירתו:
בן אדם, חתול או פנס - שלושתם הם מילים והחוקים שהם מצייתים להם (וגם זה לא תמיד!)
הם חוקי הדקדוק. משפטים כמו "הפנס נרדם על משמרתו" או "החתולה
הכינה שעורי בית (במתימטיקה)" הם לגיטימיים בהחלט.
המנתחים ומבקרי הספרות, אותו חבר דיות המנקרות בפגרים ומתפרנסות מהם, המציאו לזה
שמות: 'מטפורה' 'האנשה' 'סמליות'. קשה להם לבלוע את היצירה בשלמותה ועל כן הם
חוטפים כל פעם נתח אחר. אל תפלו במלכודת שלהם. הם מתמרנים אתכם מבלי משים לעמדה
הבוחנת את עולם היצירה בהתייחסותו אל האדם ועולמו - עולם המציאות. "אדם מדבר
- בבקשה שידבר. פנס מדבר - אוי ואבוי! זאת כבר האנשה" הם מתעקשים ליצור הבדל
שאיננו קיים.
למה אני טוחן
זאת שוב ושוב? כי אם אתם רוצים באמת להבין איך מתבשלים הדברים במטבח שלי ומהי אותה
להבה הקרויה מוזה או השראה ושבחומה נאפים כל המטעמים שאני מגיש לכם, אתם צריכים
להיות אתי בראש אחד. לי יש עולם פנימי משלי. לכם יש את עולמכם שלכם. כלי הרכב
שמשמש אותי להעברת מטענים מן העולם שלי לעולם
שלכם הוא מלים. אז בבקשה אל תתפנצ'רו לי באמצע הדרך ואל
תיבהלו אם נגמר הדלק. צפצפו על חוקי הפיסיקה (יש לכם צופר!) והמשיכו לנסוע. אמר
כבר מי שאמר שפירושה של אסטרטגיה הוא לא לגלות לאויב שהכדורים שלך נגמרו אלא
להמשיך ולירות. אז מה אם החתולה של עדית לא יכולה לדעת שלבחור הממושקף קוראים רפאל.
זאת בכלל לא החתולה של עדית, זאת החתולה שלי. אינכם יכולים לבוא אליה בטענות, ואם
בכל זאת תבואו בטענות אשלוף את הטפרים מנרתיקם! מיאו!
*
* *
אורי לא זכר
איך הגיעו לכלל דיון בנושא. שרועים היו על הדשא בתנוחות שונות ומשונות, חבורה
מתושבי המצפה - יובל ונאוה ואורן ואורית והוא עצמו,
מצפים לצלצול המבשר את ארוחת הערב ומנהלים בינתיים שיחה עצלנית רופסת. אורית ונאוה הגיעו לכאן לפני חודשיים כאורחות, התאהבו במקום ונשארו
לפרק זמן לא מוגדר במעמד של מתנדבות זמניות. אורן, מתנדב מקנדה, היה המבוגר
שבחבורה והותיק מבין תושבי המצפה. בחור שקט שמקטרת
נצחית תקועה בזוית פיו. יובל, בן כיתתו של אורי עזב את בית הוריו והשתכן במצפה
באותו זמן עם אורי.
"מין
ואהבה זה שני דברים נפרדים לגמרי." הכריז אורי באותה נימה פסקנית שכל כך
אופיינית לבני גילו, "אפשר לאהוב בחורה בלי לשכב אתה ואפשר גם להפך."
ואז העיר אורן,
ספק משיב לאורי ספק מהמהם לעצמו "אצל בחורות, פוף פוף,
זה אחרת, בגלל, פוף פוף, הן חושבות אחרת מאנחנו הבחורים."
היה רגע ארוך
של שתיקה. אורן חזר והתכנס לתוך מקטרתו, נאוה שנתה
תנוחה והחליקה קמט בלתי נראה בשמלתה, ואורי המשיך: "אני מוכן לשכב עם כל
בחורה שתסכים."
אורית נעצה בו
את עיניה, מנסה לקלוט את מבטו, אך הוא לא התבונן בה כלל.
"אתה מוכן
לשכב אתי?" אמרה פתאום בחטף והסומק מציף את לחייה.
"תבואי
אלי לחדר בעשר בלילה ותראי." זרק לה כלאחר יד ובדיוק באותו רגע צלצל הפעמון
והשיחה נקטעה.
והיא באה. בעשר
בלילה נקשה על דלת חדרו ונכנסה מבלי לחכות לתשובה. כמעט שלא החליפו מלה. אורית
הייתה נבוכה וסמוקת לחיים, אבל אורי היה שקוע במבוכתו שלו ולא חש בכך. לא היה לו
מושג איך בדיוק מתחילים. בשום ספר לא היו הוראות מדויקות - האם נהוג לפשוט את כל
הבגדים או רק את החלק התחתון? הכל היה פתאומי מדי. חודש
לפני כן כשרקד עם בתיה בסוכה והיא נצמדה אליו, מתרפקת על חזהו ולוחצת אליו בכוח את
יריכיה, חש פתאום כיצד התאווה גואה ומציפה את שניהם
ובסיום הריקוד גחן ולחש על אוזנה: "את רוצה?", אך היא סירבה.
ועכשיו אורית.
האם יגיד לה שזאת הפעם הראשונה? ואם היא תכנס להריון? איך הן יודעות מתי אפשר ומתי
לא? המחשבות זחלו לאיטן, אבל ידו כבר נשלחה למפסק וכיבתה את האור. הוא פשט מכנסיו
ותחתוניו בחשכה, היסס רגע ואחר כך פשט גם את חולצתו והסיר מעליו את הגופייה. האם
עליו לעזור לה להתפשט? אבל אורית לא המתינה, פשטה בחופזה את בגדיה ונשכבה לצידו על
המטה מתחת לשמיכת הצמר העוקצנית.
עתה משנלחץ
אליה וחש בחום גופה התלקחה בו תאוותו. כל כך הרבה חלם על הרגע הזה, דמיין אותו
לעצמו, ייחל לו, אבל עכשיו הרגיש כאילו הוא צופה בעצמו מן הצד, כאילו רק חלק ממנו
נוטל חלק בדבר. כל כך שונה ממה שקרא ושמע. ליטף את מערומיה בתנועות גמלוניות
מהססות ותוך כדי כך הקשיב בעל כורחו למחשבותיו שלו הזורמות בעצלתיים, רושמות,
סוקרות, מתעדות, מאבחנות. האם לשלב את רגליו בין רגליה? האם היא בתולה? ואיפה
בדיוק החור ואיך מכוונים.
אורית כמעט ולא
זזה, רק נלחצה אליו ביתר שאת. עוד רגע והוא לא יכול להתאפק יותר ופלט הכל על יריכיה, והיא לא מחתה ולא
אמרה דבר רק נשקה בשפתיים רטובות את מצחו ולחייו.
שעה קלה לאחר
מכן קמה ולבשה בחשכה את בגדיה אמרה שלום חטוף ופרשה לחדרה.
הוא חשב שכבר
לא יצליח להירדם עד הבוקר, אך לא כך היה. למחרת כשחזר מבית הספר באה לחדרו אחרי
הארוחה ושאלה אותו בביישנות אם הוא רוצה שתעבור לגור אתו בחדרו.
"לא, מה
פתאום?" השיב בתמיהה גלויה.
"טוב, סתם
חשבתי ש..." ובלי לסיים את המשפט עזבה את החדר.
שבועיים אחר כך
מצא בחדרו פתק מקופל בכתב ידה: "אני מצטערת על מה שקרה. פרשתי לא נכון את
כוונותיך. מקווה שאינך כועס. אורית."
*
* *
האם צרבו דמעות
עלבון את לחייה ואולי בכתה בלי קול בתוכה? יש פינות שגם הסופר יודע-כל אינו רשאי
להציץ לתוכן. למה קורים הדברים כפי שהם קורים? מדוע כשנדמה לנו שהכל ברור ומוגדר קורות אי ההבנות הכי גדולות וברגע אחר כשהכל נראה מבולבל ומסובך ללא מוצא, מתיישבים במחי יד כל
ההידורים - 'דובי דוב פותה' אמר כריסטופר רובין בחיבה וכל הלבבות התמלאו תקווה.
תהיה ותקווה
ומה שביניהן - הנה לפניכם אחד מאותם חוטים סמויים שעליהם נשזרת עלילת סיפורי.
*
* *
איך אפשר לרצות
כל כך במשהו ובו בזמן להירתע ולהסס? אז, בסוכה, אמר כל גופה כן, אבל שפתיה לחשו
'לא'. ולא שפחדה או שחשה עקבה מוסרית - ב'טבילת האש'
כבר התנסתה עם חברה הראשון חנן, ועל אות מסדר הצניעות יש מספיק קופצות. לא תודה
מוותרת על הכבוד! זאת בכלל בכלל לא הסיבה - שבה ושיננה
לעצמה בפעם המאה - אז מה כן? ולמה לא נסעה לבקר בשבת? הרי הבטיחה לעצמה במפורש שאם
מזג האוויר יהיה יפה ואם תספיק לגמור את העבודה בתנ"ך תיסע לבקר. לא התחייבתי
לפני אף אחד. הוא אפילו לא ידע שבאתי בגללו. הרי דרור הזמין אותי להתארח בביתו.
אהיה אצל דרור ואם יתחשק לי אקפוץ גם למצפה. השבת הזאת אני נוסעת וזהו!
אבל גם באותה
שבת וגם בשבת שלאחריה לא נסעה.
"בתיה, מה
העניינים, את מרגישה לא טוב? למה את לא יוצאת קצת להתאוורר? תראי איזה שמש בחוץ.
מאז שחזרת ממחנה עבודה, אני לא יודעת - משהו אצלך השתבש. יש לך איזה חבר חדש? אני
תמיד האחרונה לדעת..."