חזרה לתוכן העניינים

חזרה לדף סיפורים, שירים ותרגומים של יואל פרץ

חזרה לדף הראשי של אתר מס"ע

ממטרות בגשם

סיפור לבני הנעורים

יואל שלום פרץ

הקדמה הכרחית ואולי לא

הכותרת לפרק זה היא קצת מוזרה והסיבה לכך היא פשוטה: בדרך כלל כאשר סופר מחבר הקדמה לספרו, הוא עושה זאת לאחר שכבר סיים את כתיבת הספר עצמו ואז הוא יודע לבטח אם ההקדמה נחוצה ואולי אף הכרחית. לולא הייתה נחוצה (בעיניו) לא היה כותב אותה. אך במקרה שלפניכם אני כותב הקדמה לספר שטרם נכתב והכותרת היא בהחלט במקומה.

מה יהיה תוכן הספר? זאת אינני יודע עדין. יש לי כמה רעיונות מעורפלים, אך שום דבר עוד לא מגובש וסופי. מה שאני כן יכול לספר לכם כבר עכשיו הוא שכמחצית מעלילת הספר תתרחש במטבח.

לא לא, אל תיבהלו. כשאני כותב מטבח, אינני מתכוון למטבח ממש אלא לראש שלי - המקום בו עתיד הסיפור להתבשל. הסיפור שמאחורי הסיפור, כלומר תהליך כתיבתו של ספר הוא לעתים לא פחות מרתק מן הספר עצמו וזאת הפעם החלטתי לאפשר לכם להציץ לקודש הקודשים שלי ולעקוב מקרוב אחרי תהליך הכתיבה. במהלך הספר אנסה לשלב את פרקי העלילה עצמה עם מחשבותי ותוכניותי. לשלב, אך לא לערבב, כי אחרת עלול לצאת מזה סלט נוראי - משהו כמו פלחי תפוזים עם עגבניות וחלב.

כשצץ בי לראשונה הרעיון לכתוב מין ספר שכזה התלהבתי מאוד. ראיתי מיד שזו תהיה הזדמנות נהדרת לספר על דברים שכבר מזמן התחשק לי לספרם, אבל עכשיו כשאני ניגש להוציא את רעיוני מן הכוח אל הפועל נוכח אני לדעת שאין זה כה פשוט. אינני יכול לכתוב סתם כך כל מה שיעלה על דעתי. אני חייב להגביל את עצמי בכמה סייגים.

ראשית לכל – מה שלא אכתוב ואיך שלא אכתוב, התוצאה מוכרחה לעניין אתכם הקוראים.

שנית צריך גם להפיס את דעתם של כל המעורבים האחרים בהוצאת הספר לאור, החל מן העורך, המשך בצייר וכלה בבוחר הזעצר אשר על הדפוס והאחראי בדרך כלל לכל השיבושישים המרגיזים והשורות חסרות.

האם ידעתם למשל שבכדי לקבל את תמיכת משרד החינוך המתבטאת בנכונותו לרכוש מספר מסוים של עותקים מספרך עבור הספריות שבפיקוחו, לא מספיק שתכתוב דברים מחנכים ומפרים; אתה חייב לעשות זאת בלא פחות מששים עמודים. אם תכתוב חלילה חמישים ותשעה עמודים ומחצית העמוד ואפילו יהיה גיבור ספרך 'ילד טוב ירושלים' – דמות חינוכית ממדרגה שאין למעלה ממנה, לא אוכל מסמרים, לא שותה נפט וגם לא דורס אוטומובילים – עדין לא תהיינה כל מעלותיו הטובות שקולות כנגד חסרונה של מחצית העמוד.

כתבתם פעם חיבור בכתה? גם אני כתבתי. אני עוד זוכר את עצמי יושב יחד עם עוד שני מניני תלמידים ושובר ראשי במאמץ להוציא מתחת לידי צרוף מלים כלשהו שימצא מתאים לשאת את השם "הסרט הישראלי - היש לו עתיד אם אין?" ושיהיה בו מאבק פנימי ושיהיה נקי משגיאות כתיב ולשון ושפה וגרון והס מלהזכיר - דברי לצון, ושיהיו בו רק מליצה וסגנון וצחות הלשון. וכך אחרי מאמץ סוחט של שעה בתוספת 'רק עוד שניה, המורה! אני רק גומר להעתיק את הטיוטה לנקי – השמש צלצל מוקדם מן הרגיל!', אני מצרף בדחילו ורחימו את פרי עמלי הצנוע לערמת המחברות של יתר אחי לצרה.

ובכן, חיבור ממוצע שכזה מכיל לפי חשבוני כחמש מאות מילים לערך, ואילו ספר בינוני שמספר עמודיו כמאה וחמישים מחזיק קרוב לחמישים אלף מילים. אתה כותב וכותב, מצרף משפט למשפט ולאחר שעתיים מיגעות של כתיבה, כאשר אתה חש שמעין השראתך הולך ומדלדל, אתה עורך חשבון מהיר ונוכח לדעת שקריאת כל מה שכתבת בעמל כה רב תגזול מקוראיך פחות משתי דקות. מה אומר ומה אדבר - מלאכת הכתיבה אינה קלה אפילו למי שעתותיו בידו, קל וחומר לפרח כתבנים שכמותי היושב ברגע זה ממש במושב האחורי של מכונית הפורד של המשק בדרכו הביתה מיום עבודה בשדה, והמנסה כמיטב יכולתו להתגבר על טלטולי הנסיעה והפרעות חבריו לספסל המתעקשים לנהל אתו שיחה ערה על עניני עבודה. אלא שאין רע מבלי טוב – הנסיעה היא מקור לא אכזב של השראה.

הנה ברגע זה ממש הבחנו בעדר עיזים של שכן בדווי שחדר לשטחי המשק וכנהוג במקרים כאלה אנו ממהרים לעצור בכדי לתפוס עז אחת כעירבון לתשלום הקנס שעתיד הפולש לשלם...

ושוב אני אתכם. ה'ציד' אומנם עלה בידינו, אך בסופו של דבר הופיע הרועה והעניין נפתר בדרכי שלום. הרי לכם הרפתקה זוטא שהוסיפה לספרי נדבך של ארבעים ושש מלים תמימות ושעתידה מן הסתם לשמש אותי גם בטווית עלילת הסיפור, כיון שמנוי וגמור עמי (ואתכם הסליחה אם לא הבאתי אתכם בסודי עד כה) לכתוב סיפור שעלילתו מתרחשת בנוף מגורי.

כאן אני מגיע לשתי נקודות נוספות שבאה העת לדבר עליהן: האחת היא על מה אני מתכוון לכתוב והשניה היא - עבור מי.

רמזתי כבר שמקום העלילה (או לפחות תחילתה, כי אין לדעת לאן עתידים גיבורי להובילני) היא בנוף מגורי. אשר לגיבורים עצמם – זאת עוד נראה. אני חבר במושב שיתופי והמושב השיתופי לא זכה לכיסוי כה רחב בספרותנו כמו שזכו לו שני אחיו, מושב העובדים והקיבוץ, והרי זו פינה נאה להתגדר בה.

ולמי אני מכוון את חיצי? בעצם לכל מי שחפץ לקרוא – אין אונס, אך מעל לכל לאלה מכם שמנין ימיהם לא רחוק מט"ז שנים. זוהי שכבת גיל שאין מרבים לכתוב עבורה, אולי בגלל שהיא נופלת ביו שני הכיסאות של ספרות לילדים וספרות למבוגרים, ודווקא קושי זה ממריץ אותי לנסות כאן את כוחי. אם אצליח - זאת כבר תשפטו בעצמכם. אין הנחתום מעיד על עיסתו...

קטיף הכותנה / פרחים התחילה העונה - זריעה במכונה / סוף חשוון - ההמלטות בעדר.

לא, אין זו שירה מודרנית, רק רשמתי לעצמי הערות אחדות לתזכורת. אל תשכחו שאתם נמצאים במטבח שלי ובזמן שאני משיח אתכם רותחות אצלי הקדרות, דהינו צצים בי רעיונות שעשויים לשמש אותי בהמשך הכתיבה ולהשתבץ בסיפור. במקרה זה מדובר בסוגי העבודות החקלאיות הנעשות עתה במשקנו. סוף סוף מדובר בסיפור חקלאי וצריך להקפיד על סדר העונות ולשמור על אמינות.

דומני שהבהרתי די והותר לאן אני חותר. כיון שכך נניח לאגם השקט של ההקדמה ונפליג אל בינות גלי העלילה.

פרק ראשון

'אם טרם החלטת אין לך ברירה אלא להתלבט ולהתחבט בתוך הכלוב של עצמך, אבל מרגע שהגעת לכלל הכרעה - קום ועשה! אל תניח לשדים הקטנים להמשיך ולהציק לך'.

בזמן האחרון היה משפט זה מתנגן באוזניו כל אימת שפגש את עידית. משפט נאה וקולע, ואף על פי כן - לתרגם אותו לבקשת חברות אין זה דבר קל...

"אורי, אורי! חכה רגע!" קולו הצורמני קמעא של אברהם השיג אותו ברגע שעמד להיכנס לחדר האוכל.

"מה העניינים?"

"שמע, אורי, אתה מוכן לעשות לי טובה? צריכה להגיע לכאן בחורה אחת שמצטרפת למחנה העבודה. היא הייתה חולה או משהו כזה ולכן היא באה רק היום באוטובוס. אכפת לך לדאוג לה למטה ושמיכות? תכניס אותה לחדר של דוביק - אתה יודע, הדלת השניה בקצה משמאל - ותודיע גם בסדור עבודה שידאגו לה לתעסוקה. אני פשוט מוכרח לרדת להחליף את גרשון במשמרת לילה. בסדר?"

אורי נענע לו בראשו, ידו על ידית הדלת, ואברהם נשא רגליו הארוכות והתרחק בפסיעות כבדות.

שכחתי לשאול מה שמה - חלף הרהור במוחו. מילא שיהיה כך – השיב לו הרהור אחר, ובשיחה קצרה זו שבינו לבינו חתם את הנושא במוחו ונכנס לחדר האוכל.

האולם המרווח היה ריק. רק בקצה, סמוך לכניסה למטבח ישבו גידי, האחראי לבניה וצ'רה, מרכז המשק, ברנש רחב גרם ועבות שפם שחיוך דק שפוך דרך קבע על פניו. גידי היה נרגז וטפח בכף ידו הגרומה על השולחן. כשחלף על פניהם קלטה אוזנו שמץ משיחתם: "מה אתה מדבר? איפה הם ואיפה אנחנו. עוד בשנות הששים היו..." יותר

מזה לא שמע. הוא נכנס למטבח, שלח מבט חטוף סביבו לוודא שחנה האחראית על המטבח אינה מצויה בשטח, וכשנוכח לדעת שה'אויב' איננו, ניגש בנחותא לשולחן הלחם ופרס לעצמו שתי פרוסות. משם עשה דרכו אל המקרר ושלף ממקומה את צנצנת הלבנה המלאה עד גדותיה בכדורי גבינה לבנים טבולים בשמן זית סמיך וירקרק.

מה פתאום אני חושב על חנה בתור אויב? סך הכל היא ממלאת את תפקידה ולשבחה יש לומר שמאז שלקחה את העניינים לידים נפסק קצת הברדק והעסק נראה קצת יותר נקי ומסודר.

חמישה חודשים חלפו מאז עזב את בית הוריו והשתכן כאן למעלה במצפה ועדין לא התרגל לחסרונם של הביסקוויטים ושאר דברי מתיקה שמעולם לא נעדרו מן המדף העליון במטבחה של אמו. אומנם יכול היה לקנות לעצמו חבילת ביסקוויטים בצרכנייה, אבל הטרחה שבדבר, ואם להודות על האמת - חלפה בו מחשבה - גם הנגיסה שעתידה הוצאה כזו לנגוס בתקציב המדולדל והמנוצל עד תום, חסמו מראש כל אפשרות של אספקה סדירה.

חמישה חודשים איך שהזמן רץ. הוא חייך לעצמו כשנזכר איך בלילה הראשון שעשה בחדרו החדש הציב את השעון המעורר על המדף כדי שיהדהד בכל החדר. אומנם לא הייתה זו לו הפעם הראשונה לישון מחוץ לבית, אבל השקט טרד את מנוחתו באותו לילה ראשון במצפה.

שעולי המנוע של האוטובוס המתאמץ לגבור על השיפוע התלול של הכביש העירוהו מהרהוריו. לגימה אחרונה מן הקפה והרי הוא בחוץ.

הוא מצא אותה עומדת ומצפה לו בשולי המדשאה. הצצה ראשונה שהציץ בה נטבעה בו בבהירות מפתיעה. לא שיכול היה לצייר לעצמו את תמונתה על כל פרטיה - זכר רק במטושטש שלבשה שמלה בעלת גוון בהיר

והרכיבה משקפי שמש גדולים - אך יותר מכל זכר את אותו 'משהו' בלתי מוגדר שהקרינה סביבה.

מה היו המלים הראשונות שהחליפו ביניהם - זאת לא יכול היה לומר לבטח, ואף היא עצמה לא הצליחה לשחזרן כשביקש זאת ממנה. אולי לא התאמצה דייה. בתיה מעולם לא ייחסה למילים אותה חשיבות מגית שייחס להן אורי. כמוהן כחיוכיה - הייתה מפזרת אותן סביבה בלי חשבון. מכל מקום זכרה את טון קולו את ההססנות שבדיבורו, הססנות שדומה כי עמדה בסתירה גמורה לביטחון שהקרינו גופו המוצק ובלוריתו השובבה.

"חמדתי אותך מהרגע שראיתיך!" הודתה בפניו לאחר זמן רב בעזות מצח ובלי שתסמיק אפילו. "בא לי לחבק אותך ולהתחכך בך ככה, כמו חתולה."

מוזר כמה דברים עשויים להתרחש מתחת לפני השטח של פגישה ראשונה.

* * *

הפרק הראשון של סיפורי טרם הגיע לקצו, אך מכל מקום התחלה כבר יש, וכיון שכך אני מזמינכם שוב לשיחת רעים קצרה על ספל קפה במטבחי.

נתתי למישהו מידידי לקרוא את ההקדמה לספרי והוא טען כי ציפה לשמוע יותר על תהליך היצירה עצמו ולא על הפרטים הטכניים הקשורים בעריכה ובהבאת הספר לדפוס. בפרק זה אשתדל להיענות למשאלתו.

כאשר למדתי ספרות בבית הספר ניסו מורי להקנות לי את חכמת הניתוח. מלאכת הכתיבה היא לכאורה היפוכה של מלאכת הניתוח, אבל רק לכאורה. אם תהליך היצירה מבשר את לידתו של סיפור חדש, הרי על אותו משקל ניתן לומר שעל שולחן הניתוחים נופח הוא בדרך כלל את נשמתו. תהליך הכתיבה משול לרקמה שמרכיביה השונים נשזרים זה בזה ולא קל לפרטו לפרטי פרטים. יש בו צד טכני של סגנון, שימוש בזמן זה או אחר וכדומה ויש בו גם צד אחר שקשה ואולי אף בלתי אפשרי להגדירו במלים. על הצדדים הטכניים של הכתיבה אוכל לספר לכם ואפשר שמבין השיטין יבצבץ גם הצד האחר.

ובכן, חוט השני ברקמת הסיפור הוא זווית הראיה: האם לכתוב בגוף ראשון או בגוף שלישי? עד עכשיו נהגתי להשתמש בכתיבתי בגוף ראשון. סבורני שלמספר מתחיל קל יותר לכתוב בגוף ראשון, שהרי זו זווית הראיה הטבעית של כולנו בחיי יום יום. כתיבה בגוף אחר דורשת הינתקות; מאלצת את הכותב לראות ולחיות את העלילה דרך עיניהם של גיבוריו. אבל דווקא קושי זה מפתה אותי כפי שכבר נוכחתם לדעת, לנסות כוחי בכתיבה בגוף שלישי, ואני תקווה כי חוסר ניסיוני בדרך כתיבה זו יתאזן על ידי חווית הראשוניות ורעננות המפגש עם דרך לא מוכרת.

כאשר אני ניגש לכתיבת סיפור אין לי תוכנית קבועה מראש. לכל היותר יש לי קו מנחה כלשהו. המשימה הראשונה שלי על כן היא ליצור קשר עם גיבורי סיפורי ולעמוד על טיבם. הדבר אולי נשמע מוזר, אבל מרגע שנתתי לגבור כלשהו דריסת רגל בסיפורי, הופך הוא לברייה עצמאית המנווטת את דרכה בסבך העלילה כראות עיניה ומה שנותר לי הוא לעקוב אחריו, ללמוד את אופיו ומעשיו ולמסור לכם את העובדות בצורה נאמנה ככל האפשר. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. כמו בחיים כך גם בסיפור, קורה שאני חורץ משפט מוקדם על גיבור זה או אחר, או רואה אותו לא נכון ומייחס לו תכונות שלא ניחן בהם ודברים שמעולם לא אמרם ולא יכול היה לאומרם, לפיכך כלל חשוב נקוט בידי: לא להתנשא על גיבורי ולהיות קשוב למה שברצונם למסור לי.

אינכם יודעים עד כמה קל הדבר ליפול למלכודת של מספר "יודע כל" שאין לפניו שכחה. טלו למשל את הפגישה בין אורי לבתיה. הניסיון הראשון לתארה נשמע כך:

"האוטובוס כבר נסע לדרכו והנוסעים המעטים שבאו אתו התפזרו. רק היא נותרה מצפה בשולי הכביש שליד המדשאה, שולחת מבטה בלוח השיש הקבוע בחומת האבן. הצצה ראשונה זו שהציץ בה נטבעה בו בבהירות מפתיעה. חודשים לאחר מכן היה נזכר בה בלילות חשוכי השינה על מיטתו בבית החולים. שמלתה הלבנה ששוליה מתנפנפים קלות ברוח הערב על רקע הירק שמאחוריה, התיק התלוי על כתפה דרך רישול עם מדבקת הפלסטיק הזעירה בקצהו - עכברון שסרט צבעוני קשור בקצה זנבו - הסנדלים החומים שמבעד לרצועותיהם הדקות נחשפה כף רגל שזופה מושלמת בצורתה ובשרטוט אצבעותיה - כמו רגל השיש הלבנה של הפסל היווני הקטן בחדר השינה של הוריו - ותנועת ידה המסירה את משקפי השמש הגדולים מעיניה ומגלה מאחריהם זוג עיני תכלת שמעולם לא עמד עד גמירא על טיבן - אם צוחקות הן או מלגלגות ,ואפשר שגם זה וגם זה כאחד..."

קיטש מושלם, לא כן? ואף על פי כן יש בו לקח טוב עד כמה חשוב שלא לנצל לרעה את "מעמדי".

כתיבה בגוף שלישי כפי שאני נוכח לדעת, מעניקה אפשרויות מפתיעות של זוויות ראיה. אינני כבול לדמות אחת כפי שקורה בדרך כלל בכתיבה בגוף ראשון. אני חופשי לשוטט לי במרחב העלילה. רגע אני מביט באירועים מבעד לעיניו של אחד הגיבורים ובמשנהו אני נושא רגלי, מתרחק קמעא ומעניק לכם מבט פנורמי מקיף יותר על המתרחש.

יתרה מזו גם ממגבלות הזמן אני חופשי. גיבורי סיפורי כפופים למרותו של סבא זמן. כמו בני אדם בעולמנו שלנו, מקבלים הם באהבה (או בחוסר ברירה - הכל לפי מזגם ואופים) את אשר מזמן להם גורלם: חיים את השמחות והאכזבות של יום יום, מתלבטים בבעיות, מתכננים תוכניות, עושים את מה שביכולתם ומקוים לטוב. ואילו אני הסופר, מתבונן בהם ממרומי כיסאי (או ליתר דיוק, מעל גבי ספסל קרון הרכבת המובילה אותי בזה הרגע מתל-אביב לחיפה) וכוחי רב עמי להסיר את הלוט מעל מחשכי העתיד ולהאיר ולחשוף את נשכחות העבר. אינני רוצה לטעון חלילה שיודע אני בדיוק נמרץ את מה שקרה או עתיד לקרות לגיבורי, אך ניתן לומר שאני נמצא 'צעד אחד קדימה' לפניהם ועל כן יש ביכולתי למסור

כן, אני יודע שהמשפט לא נגמר. הרכבת הגיעה לתחנה ונאלצתי להפסיק ורק עתה נתפניתי לכתוב את ההמשך. בינתיים חלפה כבר שנה תמימה. כתב היד הבלתי גמור שכב בארון ורק עתה נתפניתי לעסוק בו. ספק אם אוכל לשחזר את המחשבות שמאחורי המשפט הקטוע לאחר זמן כה רב וממילא, בקריאה חוזרת, נוכחתי לדעת שהתפלספתי מספיק. מוטב על כן לחזור לעלילה. ביומים הקרובים אני מכהן בתפקיד שומר מטעם המשמר האזרחי בבית הספר שבתי לומדת בו. בית הספר ממוקם על גבעה בודדת סמוך לכביש המוביל לסכנין בתוך נוף הרים פסטורלי והזמזום העמום של קולות התלמידים, גערות המורות וצעקות הפועלים השוקדים על הקמת מבנים נוספים של בית הספר הם רקע אידיאלי לכתיבה יוצרת.

* * *

השמש זרחה, אך הבוקר היה צונן.

"אנחנו מחכים עוד למישהו?" משה לחץ בחוסר סבלנות על דוושת הדלק והמנוע נענה לו בקול נהימה.

"חסרה עוד זאתי החדשה מהמחנה עבודה - איך קוראים לה?"

"בתיה, נדמה לי."

"אתה יודע איפה היא ישנה?"

"במטה יש לשער..."

אורי הגה חיבה מיוחדת לדרור, בחור גמלוני בעל פני סוס מאורכות שמעולם לא החמיץ הזדמנות להשמיע דבר חידוד.

"אורי, אולי אתה קופץ להעיר אותה. תגיד לה לבוא עם האוטובוס של הילדים."

"לא יותר פשוט שנחכה לה חמש דקות?"

אורי קפץ החוצה מבלי לחכות לתשובה וניגש אל חדרה. הוא נקש קלות על הדלת. אין תשובה. לחץ על הידית. הדלת לא הייתה נעולה. היא שכבה על גבה מכוסה למחצה ועיניה עצומות. שניה ארוכה התבונן אורי בפניה השלווים ובשתי הטפיחות העגולות בכותנתה. והרהור עבירה עלה בו שלא לרצונו.

"בתיה!"

עיניה נפקחו והיא הביטה בו מנומנמת. "מה השעה?"

"כבר שש ורבע. לא התעוררת?"

היא משכה את השמיכה עד לסנטרה בתנועה מתפנקת וחייכה: "אני כבר באה."

* * *

"נו, הערת את הנסיכה?"

"היא כבר באה, רק נועלת נעליים." השיב ותהה בלבו כמה זמן באמת יחלוף עד שתהיה מוכנה. להפתעתו לא נאלצו לחכות הרבה. פחות מחמש דקות חלפו וכבר ראה אותה מתקרבת לאיטה בצעדים מדודים, לבושה מכנסי ג'ינס ותיק כחול על כתפה. על המכנס הימני הבחין בציור של עכבר צבעוני קטן שסרט בזנבו. בלי חופזה הורידה את התיק מכתפה, פתחה אותו והציצה לתוכו. אחר כך הניחה אותו לרגלי הספסל ורק אז טיפסה ועלתה בעצמה.

משה הסב אליה את פניו: "בוקר טוב! תזדרזי קצת, אנו ממהרים!" בקולו נשמעה נימת תרעומת ולאורי נדמה היה ששמץ מתרעומת זו מכוון גם אליו. היא הרימה ראשה וכמו מדדה אותו במבטה. "בוקר טוב" השיבה לאיטה וחייכה.

אפילו לא טרחה להתנצל - חשב אורי והסב פניו לעבר החלון.

הייתי צריכה להתנצל - חלף הרהור במוחה. ניסתה לדמות לעצמה איזו הבעה תעלה על פרצופו של אורי אם תגיד לו שבלילה קיבלה וסת ושלוש פעמים החליפה סדינים בגלל ששכחה להביא אתה טמפונים. בודאי יפער פיו ואולי גם יסמיק. המחשבה על כך די היה בה כדי להעלות חיוך על שפתיה.

"איזה שיר! איזה שיר!" משה שלח ידו אל המקלט והגביר את הקול. החיבה לשירים עבריים הייתה טבועה בדמו. כיון שיצא לדרך ופתח את המקלט, מיד נחה דעתו וכל הבהילות הייתה סרה ממנו. תנועת המכונית וקצב השירים השתלבו יחד לסמפונית שחרית שמשה היה מנצח עליה בתיפוף על גלגל ההגה ובלחיצות קצובות על דוושת הדלק. מפעם

לפעם צירף את קולו שלו למקהלה בתקווה לסחוף אחריו גם את היתר, וכשהחל לזמר את 'הו ארצי, מולדתי' ובתיה הצטרפה אליו בקולה הצלול, לא היה קץ לאושרו. אם שרד בו עוד שמץ של תרעומת על אחורה בבוקר, הרי שעתה נפוג כליל.

* * *

"תמלא סולר בג'ון דיר ותבדוק שמן ומים. אם חסר תיקח שמן T1 ותכניס. כדאי גם לבדוק את השמן-גיר. הייתה לי אתמול הרגשה שחסר קצת."

"דרור - אתה תקלף את האדמה מעל הדיסקים."

"עם הסכין או עם האזמל?"

"זה אותו דבר, העיקר שיהיה נקי."

"תגיד לי -" דרור משך את המילים באיטיות מכוונת.

"נו"

"תגיד לי ותאמר לי זה אותו דבר או היינו הך?"

משה מפטיר חיוך וממשיך לחלק הוראות: "אורי, אתה תכין את הטרה-כלור. תכין בשלב זה תשע שקיות ואל תשכח להפעיל את המערבל במיכל. את ההפטה-כלור תוסיף בסוף כשהמיכל יהיה מלא. אני הולך להביא את הגריזר. יומיים לא הייתי והברדק כבר חוגג! מוכרחים לגרז אותה כל יום. זה ממש חשוב. אני מתפלא על..."

את סוף המשפט לא שמע איש שכן הוא נבלע בתוך שפמו השחור והעבות של הדובר.

בתיה עמדה לבדה, מתבוננת בכל אותה בהילות במבט של צופה מן הצד, מנסה לפענח את השמות והביטויים המוזרים ולהבין את המתרחש. איש לא טרח להסביר לה מה בדעתם לעשות ודומה כי הכל התעלמו מקיומה. היא תהתה בלבה אם עשו זאת בכוונה תחילה. מן הסתם לא. אורי עמד שפוף מעל ארגז קרטון גדול והיה טורח בפתיחת השקיות שבתוכו.

היא ניגשה להתבונן. "מה אתה עושה?"

"זוזי מכאן" סינן מתחת למסכת פנים שכיסתה על פיו ואפו. את לא רואה שזה רעל?"

לרגע קצר קפאה נבוכה במקומה.

"בואי, תעזרי לי לקלף את האדמה מעל הדיסקים." חילץ אותה קולו של דרור ממצוקתה. "תחזיקי את המברג ככה, מן הצד והיזהרי שלא להיפצע !"

בתיה אחזה במברג והחלה לעבוד, בעוד שדרור ניצב מולה ושקד על ניקוי הדיסק הנגדי. היא הרימה מבטה ונתקלה בחיוכו. דרור נעץ בה עיניים בהירות. נדמה היה לה כאילו הוא דוקר אותה במבטו והיא מהרה להשפיל את עיניה.

דרור צחק בקול: "נבוכה?"

"הצלת אותי מהמבוכה!" אמרה וחשבה שישיב בחיוך.

"אינך אוהבת להיות במבוכה, הה?"

"סתם. באתי לכאן ואף אחד לא טרח להסביר לי מה קורה ומה אני צריכה לעשות. זה לא מצב הכי נעים..."

דרור נעץ בה מבט בוחן: "בתיה, הנסיכה המסכנה" קונן כמי שקורא אגדה מתוך ספר "שבע-עשרה שנות בחרותה עברו עליה בחממה. תמיד נזהרו בכבודה והיא מצדה תמיד ידעה לסגל עצמה לתנאים ולהפגין בטחון עצמי בכל הנסיבות והנה לפתע פתאום נחשפה הנערה הרכה לעולם החצוני העוין של בני המושב השיתופי זעופי הסבר וגסי המנהגים, והובאה במבוכה פעמיים במרוצת שעה ומחצה. קשה, קשה..."

בתיה לא ידעה מה להשיב. האם הוא מלגלג עליה? "מתי הייתה הפעם הראשונה?" אמרה לבסוף וצפתה לראות אם ירד לסוף דעתה.

"בבוקר, כשעלית למכונית" השיב מיד "האיטיות שבתנועותיך וגינוני החן הסגירו את מבוכתך. רצית להתנצל על האחור ולא ידעת איך."

בתיה השפילה עיניה ודחקה במרץ את המברג לתוך שכבת העפר הדקה והנוקשה המכסה את הדיסק. שיחה ישירה זו לא הייתה לרוחה. המברג החליק על פני הדיסק וידה השתפשפה בשפה החדה.

"אתה סתם מקשקש!" אמרה והתאמצה להעלות הבעה רגוזה על פניה. "חלילה לי" השיב, חיכה עד שתישא אליו את מבטה ואז צחק בקול.

לשניה אחת ניסתה עוד לשמור על הבעת הרוגז, אך צחוקו היה מדבק ולבסוף נענתה לו בחיוך.

"כך יותר טוב" אמר. "אל תתני לרגשותיך להשפיע על אצבעותיך. החזיקי את המברג יציב בזוית פחות חדה ואל תלחצי יותר מדי. חבל לפצוע ידים כל כך יפות..."

אוף, הוא רואה הכל - חשבה לעצמה "אתה עובד כבר הרבה שנים בפרחים?"

דרור לא השיב לשאלתה. "בסך הכל, המבוכה" אמר כמדבר אל עצמו "היא נחלתו של כל אדם. אף אחד לא אוהב במיוחד שיוציאו אותו מתוך הקונכייה ויחשפו אותו לשמש, אבל אני חושב שרק בודדים מודעים לחשיבות של רגעים כאלה בחיים ומשתדלים להיקלע אליהם מרצונם הטוב. יש כאלה שאוספים בולים ויש כאלה שאוספים יהלומים. אני אוסף רגעים של מבוכה, ותאמיני לי שזהו אוסף יקר המציאות."

"בשביל מה זה טוב?" היה משהו מסקרן בדרך דבורו ובתוכן דבריו, ועכשיו כשדיבר על עצמו ולא עליה, חזרה אליה הרגשת הביטחון.

"חשבי לרגע מה קורה כשאדם נבוך - בואי תעזרי לי לסובב קצת את הדיסק, אני ארים ואת תסובבי - הוא רואה לרגע את עצמו והוא מרגיש לא נעים. למה? כי זה פוגע בתדמית שיש לו על עצמו, תדמית מלשון דמיון. הוא רואה שהוא לא חזק ובוטח בעצמו כמו שהיה רוצה להיות, או שהוא רואה שהוא טיפש בזמן שרוב הזמן הוא חושב את עצמו לחכם ואז מה הוא עושה - עוצם את העיניים ומחכה שהסערה תחלוף, שיוכל לחזור לקונכית הדמיון המגינה עליו, אבל בצורה כזאת שום דבר לא משתנה. זאת הדרך הקלה, אבל אם..."

"עיזבו את הדיסקים, הם מספיק נקיים בשביל התחלה ואחרי שנזרע מיכל ראשון והאדמה תתייבש קצת יהיה הרבה יותר קל להוריד את הבוץ. בואו תעזרו לי ולאורי להכניס את החומר למיכל."

דרור ובתיה הזדקפו משני צידי המזרעה. דרור התמתח ובתיה התבוננה בסימנים האדומים שנותרו בגב ידה מפגיעת הדיסק והסיחה דעתה מן האודם שפשה בלחייה.

אורי תפס את מקומו ליד הגה הטרקטור. משה ואיל טרחו בהכנת התערובת למיכל הבא ודרור ובתיה עלו על המזרעה מאחור.

"החזיקי חזק!" צעק דרור ובו ברגע התרוממה המזרעה באוויר והטרקטור יצא לדרך.

האזהרה באה מאוחר מדי אבל ידו של דרור הושטה ברגע האחרון ומנעה את נפילתה. בתיה גמלה לו במבט תודה: "ואו! כמעט עפתי."

דרור הרפה בעדינות מידה והציע לה באדיבות את המושב היחיד של המזרעה. אורי כיון את גלגלי הטרקטור אל התלמים המוכנים. סנדלי המזרעה שקעו לאיטם אל תוך הקרקע התחוחה. הסרטים התגלגלו ושני זרמים של בצלים זהובים מלווים ברסס של חומר החיטוי ירדו בקילוח חרישי אל תוך התלמים שחרשו קצותיהם המחודדים של הסנדלים ונקברו מיד תחת שכבות העפר שהערימו עליהם הדיסקים.

בתיה התבוננה משתאה במחזה. לא כך תארה לעצמה את מלאכת הזריעה. מושגיה על זריעה היו תערובת מוזרה של ציור צבעוני מן המקראה של כתה א' - איכר הולך בתלם ומפזר זרעים בתנועת יד רחבה - ושל שורות מתוך שיר ארוטי אנונימי: 'רוטטת ביקוד יצריה קלטה האדמה החומה הבתולית כבדת הרגבים את זרעי אהבתו לקרבה...'

מבטה נתקל בגבו החשוף והשזוף של אורי ובידיו החסונות האוחזות בהגה ומבלי משים שיוותה בדמיונה כיצד פולח הוא את גופה ומכבה את יקוד יצריה שלה. אחר ננערה באחת: כמה זמן כבר מתבונן בה דרור בעיניו החודרות? בהלה אחזה בה: האם הוא קורא מחשבות? היא השפילה מבטה וחשה כיצד מציף הסומק את לחייה. נזכרה בדבריו על המבוכה וחזרה והישירה אליו את מבטה. האדים העולים מחומר החיטוי צרבו את עיניה וגרמו להן לדמוע. "מה בעצם התפקיד שלי בזריעה?" שאלה.

דרור כיון ביד זהירה את הידית הקטנה המשמשת לקביעת עומק הזריעה. "מה תפקידך את שואלת, מה התפקיד שלנו כולנו בעולם הזה בכלל? המוסלמים טוענים שתפקידנו להעיד. חמש פעמים ביום הם אומרים את דברי העדות: 'לא איללה איל אללה!' מעידים על כוחו וגבורתו של בורא עולם שאין להם מידה וגבול. יאללה בואי למדוד!"

"מה?"

"סבלנות, תכף תביני הכל. או-רי ע-צור !"

הטרקטור נטלטל ונעצר באחת ושלוות הזריעה התחלפה בפעילות קדחתנית. דרור קפץ מן המזרעה, נטל שני סרגלי עץ ארוכים ומסר אחד מהם לידה ואורי הצטרף אליה והראה לה כיצד לגרוף בתנועות קצובות את האדמה מעל הערוגה ולחשוף קטע מן התלם. הבצלים הזהובים נגלו לעין: "אחד, שנים, שלושה...עשרה...עשרים ואחת... עשרים ושמונה

שלושים ושנים בצלים. כמה אצלך?" "שלושים ושמונה - לא חכה רגע, ארבעים."

"יותר מדי. תסגור שנים שלושה סיבובים בצד שלך. החומר די אחיד ואפשר לקלוע בול!"

כשנעצר הטרקטור בפעם הרביעית כבר עלו אגלי זעה על מצחה. קמעא קמעא נחשפו בפניה כל סודות הזריעה וחילופי הדברים בין אורי לדרור שוב לא נשמעו לאוזניה כמלל חסר פשר. דרור נתן לה שעור קצר בהלכות כוון המזרעה ועד מהרה מצאה את עצמה מתווכחת בלהט עם אורי בנושאים העומדים ברום עולמם של זורעים: האם עדיף להסיט את קוצבי מהירות הסרט בשלוש עשיריות או להצר את פתחי היציאה בשנים וחצי סיבובי בורג ומה הכוון האידיאלי למניפת ריסוס יעילה.

"נו, כמה נקבל הפעם?"

"שלושים וחמש על שלושים ושש." פלטה בלי לחשוב פעמיים. אורי ודרור התחרו ביניהם מי יסיים ראשון את הספירה. "שלושים וחמש!" הכריז דרור ראשון וכבר החל לכסות את הבצלים ולישר את הערוגה.

"עשרים ושמונה... שלושים ואחד... שלושים ושלוש... שלושים ושש! אשפית!" אמר אורי "איך ידעת?"

"אינסטינקט נשיי!" השיבה לו בחיוך והוא הביט בה בהערכה: "עוד ספירה אחת מוצלחת ונוכל כבר להרביץ את כל המיכל בלי בעיות"

הרוח הקלה שנשבה בבוקר דעכה ובתיה כבר יכלה לשבת בניחותא על מושב המזרעה מבלי שיוצפו עיניה בדמעות מאדי התרסיס. הערוגות החלקות נחרשו תלמים תלמים וארגזי הבצלים התרוקנו והלכו במהירות. כשהגיעה השעה תשע עצר אורי את הטרקטור וכיבה אותו. שקט נעים השתרר. הרחק מעליהם שטו קרעי עננים בשמים ועדת חסידות אדומות מקור חגה במעגלים רחבים בדרכן דרומה אל ארצות החום. ריח של סתיו עמד באוויר.

* * *

ריח סתיו עומד באוויר ואני אליבא דאמת, קצת תקוע. העלילה היא טירנית עריצה: ומה יהיה עכשיו? ומה יקרה בהמשך? האם אמשיך ואתאר בפניכם את ארוחת הבוקר על כל פרטיה, את השיחות מעל ספל הקפה, את המבטים הגנובים בין אורי לבתיה? האם אני לא מאיץ מדי, ואולי להפך - כבר מתחיל לשעמם אתכם? נחוץ כאן איזה שהוא שינוי: קו חדש, אולי גיבור נוסף או קו אופי בלתי צפוי שצץ ועלה. אך יותר מכל דרושה בנקודה זו כנות: הבעיה אינה בעיה טכנית של כתיבה בסגנון זה או אחר. יש כאן - איך לומר זאת - בעיה הנוגעת בנשמת הסיפור, במה שהופך או יכול להפוך אותו מצרוף משעשע של משחקי מלים לסיפור, וחשוב בשלב זה לעצור את הכתיבה ופשוט להקשיב...

* * *

השמש כבר הייתה קרובה לקו האופק בעת שסיימו את זריעת המיכל החמישי ועלו על הרכב. בתיה חשה לאות כבדה בכל אבריה. כל כך נעים היה לאחר כל אותן שעות של נסיעה על המזרעה המטלטלת לשקוע לתוך המושב ולהביט בנופים החולפים על פניה: חורשות זיתים מכסיפים, בוסתן רימונים עם פירות שגונם ארגמן כהה, שדות צהובים של חרדל וחלקות אדמה חומה חרושות וזרועות המצפות לגשם.

"ששש... אל תעירו ואל תעוררו את הנערה עד שתחפץ!"

כמו בחלום שמעה את הדברים ופקחה את עיניה.

"עייפה, מה? מתוקה שנת העובד." אמר דרור ומיד פנה אל משה אשר על ההגה: "רק אתה שלא תירדם לי! אתה מכיר את הקללות של הנהגים: שתירדם בקסטל ותתעורר ב'הדסה'..."

"טפו, טפו, טפו! שלא נדע. אני כמעט לא חושש מזה שאני אירדם, אני מפחד תמיד שזה שבא מולי על הכביש ירדם."

"בעולם הזה כולנו תלויים איש ברעהו!" סיכם דרור בנימה פילוסופית ואורי החרה החזיק אחריו: "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה על יד זה..."

"כמה ימי זריעה עוד נשארו לכם?" שאלה בתיה.

"רשעית אחת! תגידי ל נ ו ולא ל כ ם. למה את מוציאה את עצמך מן הכלל או שהיום הזה כבר שבר אותך כליל ואת חוזרת העירה?" "לא לא, דווקא היה כיף. סתם שאלתי."

"אני מניח שיש לנו קרוב ל...- הופה! מה זה?!"

"מה העניינים?"

משה בלם את הרכב בצד הכביש והחווה בידו לעבר העיזים השחורות המכלות את עלוות החורש: "אתם לא רואים -נכנס לנו עדר לשטח. בחיי שהם מגזימים. אתם יודעים כמה פעמים כבר סילקתי אותם מכאן? העיזים הללו הורסות כל חלקה טובה!"

"של מי העדר?" במהלך הבוקר גילתה בתיה שאורי שש להשיב על שאלותיה וזו הייתה הזדמנות טובה הגם שלא היה לה עניין מיוחד בתשובה.

"בטח מהכפר או של הבדואים. בואו ננסה לתפוס איזה גדי."

"ברוך אומר ועושה!" אמר משה. הכל ירדו מן הרכב וגם בתיה נגררה בעקבותיהם. הם טיפסו על צלע ההר עד שהיו סמוכים לעדר.

"איל, אתה תאגוף מסביב ותבריח אותן לכוון שלנו. דרור, תפוס עמדה משמאל, ואורי - אתה תלך מימין."

כמו הסתערות צבאית - חשבה בתיה לעצמה ונגררה בעקבות אורי. איל עשה הקפה ארוכה והתקדם לכוון העדר מלמעלה. העיזים שהוטרדו ממנוחתן החלו שועטות במורד בקפיצות ובדילוגים. אחת מהן חלפה סמוך לבתיה.

"תפסי אותה!" צעק אורי.

"איך?" השיבה והושיטה ידיה לתפוס בקרניה הקצרות של העז, אך זו חמקה מתחת לידה. אורי זינק בעקבותיה ותוך שהוא משתטח על כרי הסירה הקוצנית שלח ידו ואחז ברגלו האחורית של הגדי. הגדי התגלגל בכבדות על צידו, ומשה שבא לעזרתו של אורי אחז בראשו.

"חבל! תביאו חבל!"

עכשיו היו הכל נתונים בקדחת הציד ובתיה הביטה בהם משועשעת. באותו רגע הופיעה בראש הגבעה נערה צעירה כבת עשר או אחת-עשרה והחלה לקרוא משהו בערבית בקול צווחני כשהיא מנענעת בידיה.

"עזבו, זה העדר של חמדה הזקנה. לא שווה להתעסק אתה." אמר דרור.

"בסדר, יש לה מזל שזאת היא" אמר משה "חשבתי שכבר נאכל הלילה סטייק טרי." הוא הרפה מן הגדי הפועה בקול ופנה אל הנערה שעמדה לפניו מתנשמת בכבדות: "שו הדא? שו ביתסאווי הון?! יאללה, יאללה, אימשי מן הון מע אל טרש. מרה תאני נחוד אל סחל ונטבחהו!" (מה זה? מה את עושה כאן?! יאללה, יאללה, הסתלקי מכאן עם העדר. פעם אחרת ניקח את הגדי ונשחט אותו!)

הנערה השפילה ראשה ולא השיבה. "מסכנה," אמרה בתיה "מה אתם רוצים ממנה. אתם לא רואים שזאת ילדה?"

"איזה ילדה - זה הכל הצגה אחת גדולה. זה לא פעם ראשונה שהיא נכנסת לשטח. את חושבת שהם לא יודעים? נוח לה כי עכשיו סוף הקיץ והכל יבש ופה יש עוד קצת ירק."

הרועה הקטנה מיהרה לאסוף את עיזיה בצעקות ובקריאות רמות, וכל החבורה שבה אל המכונית.

"היא ערביה מהכפר?" פנתה בתיה בשאלה אל אורי.

"לא, זאת בדואית, הבת של חמדה."

"הבדואים זה לא ערבים? מה ההבדל?"

"רואים שאת לא גרה פה. יש הבדל גדול: עם הבדווים יש לנו יחסים ממש טובים, ועם הפלחים זה כמו שאומרים: 'כבדהו וחשדהו'" השיב לה דרור. "זה סיפור ישן. בהזדמנות אספר לך."

"אתה והבדואים שלך. מה אתה כל כך מתלהב מהם?" אמר איל.

אבל דרור לא השיב לו. הוא תלה מבטו בחלון ושתק.

* * *

לפרק הבא