חזרה לדף שירים, סיפורים ותרגומים של יואל פרץ

חזרה לדף הראשי של אתר מס"ע

רנה דומל

הר אנלוג

רומן הרפתקאות בלתי אוקלידיות

ומהימנות באורח סמלי, בטיפוס הרים

תרגום: יואל שלום פרץ

תשמ"ט

לציבור הגולשים באתר

הספר הר אנלוג בתרגומי ראה בימים אלה אור כספר מודפס במהדורה מצומצמת.

בעקבות זאת החלטתי להסיר את התרגום המלא ליצירה מן האתר ולהסתפק בהבאת כמה קטעים.

המעוניינים לרכוש את הספר מתבקשים לפנות ישירות אלי.

yoelprz@netvision.net.il

מחיר הספר, כולל מע"מ ודמי משלוח: 65 ₪.

פרק ראשון והוא פרק הפגישה

חידוש בחייו של המחבר - הרים סמליים - קורא רציני טיפוס הרים בדרך האבות - האב סוגול - גן פנימי ומוח חיצוני - אומנות ההכרות - האדם ההופך מחשבות על פיהן וידויים - מנזר שטני - כיצד פיתה השטן בתפקיד נזיר בעל המצאות - פיזיקה בעלת היוזמה - מחלתו של האב סוגול - סיפור הזבובים - הפחד מן המוות - בלב נסער ובהגיון ברזל תוכנית מטורפת המצטמצמת לבעיה פשוטה של חישוב משולשים - חוק פסיכולוגי.

תחילתו של המעשה שאני עומד לספר נעוצה בכתב יד לא מוכר על גבי מעטפה. במשיכות הקולמוס שהתוו את שמי ואת כתובתו של 'ירחון המאובנים' – ירחון שנטלתי בו חלק ושהמכתב הגיע אלי באמצעותו – חברו יחדיו אלימות ורכות. מאחורי השאלות שהתנסחו במוחי בדבר שולחו האפשרי של המכתב ותוכנו, העלתה בי תחושה מוקדמת, מעורפלת אך רבת כוח, את התמונה של "אבן המוטלת לתוך שלולית צפרדעים" וכמו בועה צפה ועלתה עמוק מתוכי ההכרה שלאחרונה הפכו חיי לשקטים מדי, על כן בפותחי את המכתב שוב לא הייתי בטוח אם השפיע עלי כמשב רוח מרענן או כרוח פרצים בלתי נעימה.

באותו כתב עצמו, מהיר ושוטף, נרשם במשיכת קולמוס אחת:

אדוני,

קראתי את מאמרך על הר אנלוג. עד כה האמנתי כי אני האדם היחידי המשוכנע בקיומו. היום אנו שניים, מחר יהיו עשרה, אולי אף יותר, ונוכל לארגן משלחת. עלינו להיפגש במהירות האפשרית. התקשר אלי ברגע שתוכל אל אחד ממספרי הטלפון הרשומים מטה. אני מחכה לקריאתך.

פייר סוגול

דרך האבות 37

פריס

(בהמשך נרשמו חמישה או ששה מספרי טלפון שיכולתי להתקשר אליהם בשעות שונות של היום).

המאמר שהכותב רמז אליו ושהופיע שלושה חודשים קודם לכן בחוברת מאי של ירחון המאובנים, כמעט ונשכח מלבי.

סימן זה של התעניינות מצידו של קורא בלתי מוכר, החניף לי ועם זאת הייתי מוטרד במידת מה בראותי מישהו מתייחס ברצינות כמעט טרגית לדמיון ספרותי שבזמנו הלהיב אותי למדי אך עתה היה כבר לזיכרון מרוחק וצונן.

חזרתי וקראתי את המאמר. היה זה עיון חפוז למדי במשמעות הסמלית של ההר במיתולוגיות העתיקות. הענפים השונים של תורת הסמלים היו מזה זמן רב תחום העיון החביב עלי מכל – האמנתי בתמימותי שמבין אני משהו בנושא – ונוסף על כך פיעמה בי תשוקת אהבתו של אלפיניסט להרים. המפגש בין שני תחומי התעניינות כה מנוגדים באותו נושא, ההר, העניקה לפסקאות מסוימות במאמרי נימה לירית (צירופים כאלה, עד כמה שעלולים הם להיראות בלתי מתאימים, משחקים תפקיד נכבד בתהליך היצירה של מה שקרוי כרגיל בשם שירה; אני רושם הערה זו בתורת הצעה למבקרים ולאסתטיקנים המבקשים לשפוך אור על מעמקיה של לשון מסתורין זו).

תמצית דברי הייתה שבמסורת האגדתית ההר הוא החוליה המקשרת בין הארץ לשמים. פסגתו הבודדת נושקת לעולם הנצח ובסיסו מתפצל לשלוחות מרובות בעולמם של בני תמותה. ההר הוא הדרך שהאדם יכול להתרומם בה אל האלוהי ושהאלוהי מתגלה בה לאדם. האבות והנביאים דיברו עם אלוהים פנים אל פנים במקומות גבוהים. בהר סיני ובהר נבו במקרה של משה, ובהר הזיתים וגולגולתא בברית החדשה. הרחקתי לכת עד כדי זיהוי הסמל העתיק של ההר במבנים הפירמידליים המחוכמים של מצרים ובבל. בפנותי אל העמים האריים הזכרתי את האגדות המעורפלות של הוודות שעל פי המסופר בהן, הסומה, ה"נקטר" המהווה את "זרע האלמוות", טמון "בתוככי ההר" בצורתו הבהירה והזכה. בהודו, הרי ההימלאיה הם מקום משכנם של שיוה, רעייתו "בת ההרים" ו"אמהות" העולמות, כשם שביוון קבע מלך האלים את חצר מלכותו על גבי האולימפוס. במתולוגיה היוונית מצאתי בדיוק את חלקו המשלים של הסמל בסיפור המרד של בני האדמה המנסים עם טבעם הארצי ואמצעיהם הארציים להעפיל על האולימפוס ולחדור לשמים עם רגלי החומר אשר להם. יתר על כן, כלום לא הייתה זו אותה משימה עצמה שעמדה לנגד עיניהם של מקימי מגדל בבל שמבלי לוותר על שאיפותיהם האישיות המרובות התיימרו להשיג את גבולה של ממלכת היחיד העל-אישי? בסין נדונה שאלת "הרי האושר" והחכמים הקדומים הדריכו את תלמידיהם על פי תהומות...

לאחר שסקרתי בדרך זו את המיתולוגיות הידועות ביותר, המשכתי בדיון כולל על טבעם של סמלים שחילקתי אותם לשתי קטגוריות: אלו הכפופים לחוקי ה"פרופורציה" בלבד ואלו הכפופים בנוסף על כך גם לחוקי "סדר הגודל". הבחנה זו נעשית לעתים קרובות, אך אני חוזר ומזכירה כאן בכל זאת: ה"פרופורציה" עוסקת בהתייחסותם של ממדי המבנה זה לזה, "סדר הגודל" – בהתייחסותם של ממדים אלה לממדי הגוף האנושי. משולש שווה-צלעות, סמל השילוש, יש לו תמיד אותו ערך עצמו, יהיו ממדיו אשר יהיו. אין לו "סדר גודל". קח לעומת זאת קתדרלה והכן תבנית מוקטנת ומדויקת שלה בגובה של דצימטרים אחדים. תבנית זו תמסור עדין בצורתה ובפרופורציות שלה את המשמעות האינטלקטואלית של המבנה גם אם יהיה צורך לבחון פרטים מסוימים דרך זכוכית מגדלת, אך לא תיצור כלל אותו רושם, לא תעורר יותר אותו רגש ואותן התייחסויות. היא לא תהיה ב"קנה-המידה" המתאים. מה שמאפיין את קנה המידה של ההר הסמלי במלוא מובן המלה – מה שהצעתי לכנות בשם הר אנלוג – הוא היותו בלתי ניתן להשגה באמצעים האנושיים הרגילים. הנה כי כן, הר סיני, הר נבו ואפילו האולימפוס הפכו מזה זמן רב למה שמטפסי הרים מכנים "הרים לפרות" ואף הפסגות הגבוהות ביותר של ההימלאיה אינן נראות כיום כבלתי ניתנות להשגה. כל הפסגות הללו איבדו על כן את כוחן האנלוגי. הסמל נאלץ למצוא מפלט בהרים אגדתיים לחלוטין דוגמת המרו של ההודים. אבל המרו – אם להתייחס לדוגמא מסוימת זו – ברגע שאינו ממוקדם בנקודה גיאוגרפית ממשית, אין הוא משמר עוד את משמעותו המרגשת כנתיב מקשר בין הארץ לשמים. הוא יכול עדין לסמל את המרכז, את הציר של המערכת הארצית שלנו, אך לא את האמצעי עבור האדם להגיע לשם.

"על מנת שיוכל הר למלא את התפקיד של הר אנלוג", סיימתי את מאמרי, "צריכה פסגתו להיות בלתי ניתנת להשגה, אך בסיסו בר גישה ליצורי אנוש כפי שהטבע עיצב אותם. הוא צריך להיות יחיד במינו והוא צריך להיות בעל קיום גיאוגרפי ממשי. השער לבלתי נראה חייב להיות נראה!"

הנה זה מה שכתבתי. למעשה השתמע ממאמרי, אם להתייחס אליו ככתבו וכלשונו, שמאמין אני כי אי שם על פני כדור הארץ קיים הר גבוה יותר מן האוורסט, דבר שהיה מנקודת מבטו של אדם שפוי בגדר אבסורד, והנה כאן מישהו התופס אותי במילתי ומדבר אתי על "ארגון משלחת". משוגע? בדחן?... 'אבל אני!' אמרתי לעצמי פתאום, אני שכתבתי מאמר זה – האם אין לקוראי הזכות להציג לי אותה שאלה? ובכן, האם אני משוגע או בדחן? או פשוט סופר? – נו טוב, יכול אני להודות בכך עתה. בהציגי שאלות בלתי נעימות אלה לעצמי הרגשתי כי בעומק לבי, למרות הכל, משהו האמין בתוקף במציאותו של הר אנלוג.

למחרת בבוקר חייגתי את מספר הטלפון שצוין במכתב לאותה שעה. קול נשיי ומכני השיב לי מיד בתקיפות ובהכריזו כי "כאן מעבדות אאורין" שאל אותי עם מי ברצוני לשוחח. לאחר נקישות אחדות נענה לי קול גבר:

"אה! זה אתה? יש לך מזל שהטלפון אינו מעביר את הריחות! תוכל להתפנות ביום ראשון?... אם כך בוא אלי לקראת אחת עשרה. נערוך טיול קטן בגן שלי לפני שנסעד צהרים... מה? כן כמובן, דרך האבות, אז מה? אה! הגן? זאת המעבדה שלי; חשבתי שאתה מטפס הרים... כן? זהו זה! ברור, לא?... ביום ראשון!"

ובכן אין הוא חולה רוח. חולה רוח לא היה מחזיק בעמדה חשובה בבית חרושת לבשמים. בדחן אם כך? קול חמים ונמרץ זה לא נשמע כקולו של בדחן.

היה זה יום חמישי. שלושה ימים של צפייה, שהסובבים אותי מצאוני בהם פזור נפש עד מאוד.

קטע מן הפרק הרביעי 

צפייה ממושכת לבלתי נודע מרפה את קפיצי ההפתעה. רק שלושה ימים חלפו מאז התמקמנו כאן במשכננו הארעי הקטן במפרץ-הקופים על מורדות הר אנלוג וכבר נראה לנו הכל כה מוכר. מחלוני נשקפים הבלתי אפשרי הצפה במימיו של מעגן קטן, ומפרץ הנפתח אל אופק שאינו שונה במאום מכל אופק ימי אחר, להוציא העובדה שיחד עם מהלך השמש מתרומם הוא באופן ניכר לעין מן הבוקר ועד לצהריים ואחר כך חוזר ומשתפל מן הצהרים עד לערב בכוחה של תופעה אופטית שסוגול שובר את ראשו עליה בחדר הסמוך. בהיותי אחראי לניהול יומן המשלחת אני מנסה מאז עלות השחר להעלות על הכתב את סיפור בואנו ליבשת. אינני מצליח למסור את הרושם של משהו שהוא בעת ובעונה אחת יוצא דופן לחלוטין וברור ומובן לחלוטין, אותה תחושה מדהימה של "הייתי כאן כבר פעם". ניסיתי לעשות שימוש ברשימותיהם האישיות של חברי למסע והן ללא ספק הועילו לי במידת מה: תליתי מעט תקוות גם בתמונות ובסרטים שהנס וקרל התכוונו לצלם, אך בשעת הפיתוח לא הופיעה כל תמונה על גבי התחליב הרגיש. עם החומר הרגיל לא ניתן לצלם כאן דבר – חידה אופטית נוספת לסוגול לשבור את ראשו עליה.

ובכן חלפו שלושה ימים מאז המאורע. השמש עמדה אז לשקוע פעם נוספת מאחורי האופק ואנו הפנינו לה את גבינו כאשר לפתע קמה רוח, או נכון יותר לומר, משב עז, בקדמת הספינה ודחפה אותנו קדימה. המרחב נבקע לפנינו: ריקנות ללא קצה, מערבולת אופקית של מים ואויר שלובים יחדיו במעגלים בצורה שלא תאמן: שדרת הספינה חרקה והיא החליקה בבטחה כחץ מקשת לאורך שיפוע מתרומם והולך עד מרכז התהום ופתאום נמצאה מתנודדת בקלילות על מימיו של מפרץ שקט ורחב ידיים אל מול פני היבשה! החוף היה כה קרוב עד כי יכולנו להבחין בעצים ובבתים: מעל להם השתרעו שדות מעובדים, יערות, שטחי מרעה וצוקים, ועוד יותר גבוה מאחור רקע לא מוגדר של פסגות נישאות וקרחונים בוערים בזוהר השקיעה האדום. צי של סירות משוטים שבכל אחת מהן עשרה שייטים, אירופאים ללא ספק – שזופים וחשופים עד מותניהם, בא לגררנו עד למקום המעגן. דומה כי בואנו היה צפוי בהחלט. המקום דמה במידה רבה לכפר דייגים על חוף הים התיכון. לא חשנו עצמנו כזרים. מנהיג השייטים הוביל אותנו בשתיקה אל בית לבן לתוך חדר מרוצף באריחים אדומים וריק מרהיטים. שם קיבל את פנינו על גבי שטיח, אדם בלבוש אנשי ההרים. הוא דיבר צרפתית רהוטה, אך עם שמץ של חיוך פנימי דק, כשל מי שמוצא למוזרים במידה רבה את הביטויים שניטל עליו להשתמש בהם על מנת להיות מובן. הוא ללא ספק תירגם, בלי להסס ובלי לשגות, אך נראה בעליל שתירגם. הוא חקר אותנו איש איש בתורו. שאלותיו, אף שכולן נשמעו לכאורה פשוטות: מי אנחנו? מדוע באנו לכאן? – לכדו אותנו בהפתעה, נקבו אותנו עד תוך תוכנו. מי אתה? מי אני? לא יכולנו להשיב לו כדרך שמשיבים לנציג קונסולארי או לפקיד מכס. לומר את שמך, את מקצועך? איזו משמעות יש לכך? אבל מי אתה? ומה אתה? המלים שביטאנו – לא היו לנו מלים אחרות – היו חסרות חיים, מאוסות ונלעגות כגוויות. ידענו כי מעתה והלאה, לפני המדריכים של הר אנלוג, לא נוכל להשלות את עצמנו עם מלים. סוגול, באומץ לב, נטל על עצמו לספר בקיצור את פרשת מסענו.

קטע מן הפרק החמישי

הלילה עוד נדחס סביבנו לרגלי האשוחים שצמרותיהם התוו את שרטוטן הנישא על פני השמים העוטים כבר גוון פנינה. אחר כך ניצתה אדמומית בין הגזעים למטה ואחדים מאתנו דימו לראות את טוהר הכחול של עיני סבותיהם נשקף מתוך הרקיע. מעט מעט בקע מתוך השחור מכלול גווני הירק ומפעם לפעם התערבב ניחוחו הרענן של האשור בריח השרף והדגיש ביתר שאת את ריחן של הפטריות. בקולות רעשן או פכפוך מעין או צלצול כסף רן או המית חלילים, פשטו הצלילים של פטפוט שחרית מפיות ציפורים. צעדנו בשקט. השיירה הייתה ארוכה וכללה את עשרת החמורים שלנו יחד עם שלושת מחמריהם וחמישה-עשר סבלים. כל אחד מאתנו נשא את חלקו בצידה לאותו יום ואת מטען חפציו האישיים. לאחדים היו גם חפצים אישיים כבדים למדי לשאתם בלבבותיהם ובראשיהם. עד מהרה אימצנו לנו את הילוכם של תושבי ההרים, הילוך שכדאי להסתגל אליו החל מהפסיעות הראשונות אם רוצים לצעוד זמן ממושך מבלי להתעייף. תוך כדי הליכה שחזרתי בזיכרוני את המאורעות שהובילוני עד לכאן, החל ממאמרי בירחון המאובנים ופגישתי הראשונה עם סוגול. החמורים אולפו למרבה המזל שלא לצעוד מהר מדי. הם הזכירו לי את החמורים של ביגור, ואני שאבתי כוח מהתבוננות במשחק הגמיש של שריריהם שאף פעם לא התכווצו שלא לצורך. הרהרתי בארבעת הנושרים שהתנצלו על אי הצטרפותם אלינו. כמה רחוקים היו – ג'ולי בונס ואמיל ג'ורג' וציקוריה ואלפונס קמרד החביב עם שירי הלכת שלו! היה זה עולם אחר. צחקתי לעצמי בהזכרי באותם שירי לכת. כאילו בכלל שרים אנשי ההרים בזמן הליכה! כן, הם שרים לעיתים, אחרי שעות רבות של טיפוס על גלי אבנים וכרי דשא, אך כל אחד שר לנפשו בשפתיים קפוצות. אני למשל, שר: 'טייק! טייק! טייק! טייק! טשי טשי טייק!' מישהו אחר שר: ‘סטום! די די סטום!' או 'דג'י... פוף! דג'י... פוף!'. זהו הסוג היחידי של שירי לכת המוכר לי בקרב תושבי ההרים. הפסגות המושלגות נעלמו מן העין: נראו רק מדרונות מיוערים זרועים צוקי גיר והפלג שבצבץ בקצה העמק מימין מבעד למחשופי היער. אופק הים שלא חדל מלהתרומם ככל שהעפלנו, נעלם מן העין בעיקול האחרון של השביל. כרסמתי חתיכת ביסקוויט. החמור השיב בזנבו נחיל זבובים על פני. בני לוויתי היו מהורהרים אף הם. למרות הכל היה משהו מסתורי בקלות שהגענו בה לחופי היבשת של הר אנלוג ובנוסף על כך נראה בבירור כי ציפו לבואנו. אני מניח שכל זאת יתברר בהמשך. ברנרד, ראש הסבלים, היה אף הוא מהורהר כמותנו ועם זאת פזור נפש פחות מאתנו. האמת היא שדעתנו הוסחה כל רגע על ידי סנאי כחול, סמור אדום עינים המזדקף כעמוד באמצעו של מערה יער איזמרגדי מרופש מנוקד בזבובניות אדומות כדם, עדר של חדי-קרן שחשבנום תחילה ליעלים ושקיפצו על שלוחת הרים חשופה של המדרון שמנגד, או לטאה מעופפת שזינקה מול פנינו מעץ אחד למשנהו כשהיא מקישה בשיניה. להוציא ברנרד, נשאו כל האנשים ששכרנו קשתות קרן קטנות על תרמיליהם עם חבילת חיצים קצרים חסרי נוצות. בחניה הארוכה הראשונה סמוך לשעת הצהרים יצאו שלושה או ארבעה מהם ושבו עם חוגלות אחדות ומין קביה גדולה. אחד מהם אמר לי: “צריך לנצל את ההזדמנות ולצוד כל זמן שהדבר מותר. נאכל אותם הערב. גבוה יותר חסל סדר ציד!”.

השביל יצא מן היער והשתפל דרך ארובות שפנים מוצפות קרני שמש עד לנחל השוצף בקול שאון רב שחצינו אותו ברגל. החרדנו ענני פרפרים זוהרים מעל גבי המדרון הלח. אחר כך התחלנו בצעידה ממושכת דרך שטח פתוח וחסר צל, זרוע גלי אבנים. שבנו אל הגדה הימנית למקום שהחל יער עצי לגש מואר למדי. הזעתי ושרתי את שיר הלכת שלי. נראינו כשקועים במחשבות יותר ויותר, אך לאמיתו של דבר היינו מהורהרים פחות ופחות. הדרך התרוממה מתחת לחומת סלע גבוהה והתעקלה ימינה, במקום שהעמק הוצר והפך לערוץ עמוק. אחר כך העפילה בפיתולים ללא רחם דרך שטח משופע מכוסה שיחי ערער ושושנת האלפים. לבסוף הגחנו אל תוך אחו שטוף במאות פלגים, שם רעו פרות עגלגלות קטנות. לאחר עשרים דקות של הליכה בין עשבים שטופי מים הגענו לכתף הר מסולעת. מוצלת בעצי לגש קטנים שניצבו בה כמה מבני אבן סלעית מכוסים בכיסוי זרדים גס. זו הייתה תחנתנו הראשונה. נותרו לנו עוד שעתיים או שלוש שעות של אור יום כדי להתמקם שם. אחד המחסות אמור היה לשמש כמחסן לחפצים ומשנהו כמקום לינה. היו שם נסרי עץ ושחת נקייה ואח בנויה מאבנים גסות. מחסה שלישי למרבה הפתעתנו, שימש כמחלבה. כדי חלב, גושי חמאה, גבינות נוטפת מים נראו כממתינים לנו. כלום היה המקום מיושב? ברנרד שדאגתו הראשונה הייתה להורות לאנשינו להניח את קשתותיהם, חיציהם וקלעיהם במקום שיעד למטרה זו בפינת אולם השינה, נתן לנו הסבר לכך: