שני אברכים נתפשו למשחק קלפים. לא היה רגע, לא ביום ולא בלילה שהם לא היו מוכנים ל'חטוף' משחק. בבוקר לפני שילגמו ספל חמין, או בערב, בטרם יעלו על משכבם, כל שעה היתה כשרה בעיניהם למשחק.

מלכתחילה לא ראו הבריות רע בשעשועיהם ואף הם לא התביישו במעשיהם ושיחקו לעיני כל, קבל עם ועדה. אחר כך, כאשר אנשים הרגישו בלהיטותם היתרה אחר המשחק והתחילו מרננים, הם השתדלו לשחק בהיחבא, בחדרי חדרים, בעליית הגג ובמרתפים, בשעה שהיו סבורים, שאף אחד לא יכנס למחבואם, ואף אחד לא יראה אותם בקלקלתם. ככה הם דמו בנפשם.

אבל השטן ראה אותם וחיפש דרך להכשילם. בערב יום הכיפורים, אחרי הסעודה המפסקת, עת כל אחד ואחד מישראל התקין עצמו לתפילה ולתענית, ירדו האברכים למרתף אפל ואתם חפיסת קלפים ובדל של נר. השעה עוד היתה מוקדמת, בדל הנר היה קצר, לא היה ספק בליבם, שטרם תגיע שעת 'כל נדרי', הבדל יישרף כליל ויהיה להם לאות שהגיעה שעתם לעלות מהמחתרת ולהצטרף אל קהל המתפללים בטרם יבחינו בהעדרם.

הם שיחקו, אך השטן צחק, ובדל הנר דלק, ודלק, ודלק בלי הרף. עברה שעה, עברו שעות רבות, חלף עבר הלילה וגם היום נטה לערוב, אך הנר דלק מעשה שטן, והאברכים שיחקו ככפויי שד.

במרתף האפל הם לא שמעו את רינת המתפללים, רק כאשר תקע השופר אחרי תפילת נעילה, פרצה במרתף רוח תזזית והנר כבה.

"דומה כאילו שיחקנו עידן ועדנים." אמר אברך אחד.

"חוששני שהחמצנו את כל נדרי." אמר חברו.

יצאו החוצה ופגשו את היהודים השבים הביתה אחרי צום יום הכיפורים.

אוי לרשע, אוי לשכנו. ואוי ואבוי למשחק אתו קלפים.

שני אברכים שנתפשו לקלפים, נכנסו לפני ערב יום הכיפורים למרתף כדי לשחק בסתר, כי הבריות לא התסכלו בעין טובה על נטייתם. הם לקחו איתם בדל נר קטן וחשבו שאורו יצביע להם על התחלת יום כיפור, אבל יד השטן היה בדבר. הנר בער עד מוצאי יום הכיפורים וכל הזמן האברכים שיחקו.