לפני שנים רבות הייתה מלחמה כבדה בארץ ולא היה מה לאכול. בזמן זה מת סוחר עשיר שהשאיר אחריו את כל הונו לבנו יחידו. בסוף צוואתו כתב: "אל תנהל עסקים אף פעם עם איש מחוסר זקן" (שעור פניו חלק כעור אישה).

בבית הסוחר היה שק חיטה, והבן רצה לקחתו לטחנת קמח כדי שיוכל לאפות בו לחם לו ולילדיו. הלך אל הטחנה, דפק על הדלת פותח לו הטוחן. והנה רואה הבן מיד שהטוחן מחוסר זקן. הוא זכר את הכתוב בצוואת אביו, ואמר לטוחן: "שלום." והלך אל הטחנה השנייה. גם שם פתח לו את הדלת טוחן מחוסר זקן. ושוב הלך הבן לדרכו אל טחנה שלישית. אך גם בטחנה זו נפתחה הדלת על-ידי אותו מחוסר-זקן עצמו. לא הייתה לבן ברירה אלא לבקש מאת הטוחן שיטחן את חיטתו. הטוחן מחוסר הזקן טחן את החיטה, נתן לו את שק הקמח אך ביקש ממנו שייתן לו מעט מן הקמח כדי שיוכל לאפות לחם גם בשביל ילדיו.

"כבר מזמן לא היה לנו קמח בבית." התלונן.

בן-הסוחר הסכים.

הביא הטוחן קערה, שפך לתוכה מעט קמח והוסיף מים. אך העיסה הייתה דלילה מדי. הוא ביקש עוד קצת קמח. הפעם הייתה העיסה יבשה מדי והטוחן הוסיף מים, אך הוא הוסיף מדי, כך שהעיסה נעשתה שוב כמו מים, ושוב ביקש הטוחן מעט קמח. כך עשה הטוחן כמה פעמים, עד אשר השק היה ריק. בסוף לקח את העיסה למאפיה ואפה ממנה כיכר לחם גדולה מאוד.

כשראה בן הסוחר שהטוחן רימה אותו, נזכר בצוואת אביו. חשב רגע ואמר לטוחן: "לקחת את כל הקמח שלי ולא נשאר לי כלום בשביל ילדי. אני מציע שכל אחד מאתנו יספר סיפור שקר ומי שידע לספר את השקר הגדול ביותר יקבל את כיכר הלחם."

הסכים הטוחן והתחיל לספר: "אבי היה איכר. פעם זרע אבטיחים בשדהו ובמקום אבטיחים רבים צמח אבטיח אחד, שהיה גדול כל כך, עד שכיסה את כל העיר. היה צורך לחצוב רחובות דרכו, ולא אף סוס או עגלה לא יכלו לעבור בו. חודשים רבים היה האבטיח מונח בעיר, כי אי אפשר היה להזיזו מן המקום."

הגיע תורו של בן הסוחר: "אבי זקני היה כוורן." סיפר, "יום אחד נוכח לדעת, שחסרה מלכה אחת מנחיל הדבורים. הלך לחפש אותה ימים רבים עד אשר מצא אותה אצל איכר אחד שרתמה למחרשה יחד עם שור. 'הרי זו מלכת נחילי' אמר לאיכר, 'החזר לי אוחה מייד!' האיכר התחנן לפניו, וסיפר לו כי לפני שלושה ימים מת חמורו, ואין לו במה לחרוש. אך אבי זקני עמד על שלו והאיכר היה נאלץ להשיב את המלכה. בדרך לביתו ראה הכוורן כי המלכה נפצעה בצווארה, מפני ששם לחץ אותה העול. הוא ניסה לשים כל מיני תרופות על הפצע, אך לשווא. בסוף לקח אגוז, טחן אותו לאבקה ואת האבקה הזאת שם על הפצע. לאחר המעשה הזה שכב מתחת לעץ ונרדם. כאשר התעורר, לא האמין למראה עיניו: ליד העץ שמתחתיו ישן צמח עץ אגוז נוסף.

הבין הכוורן שהעץ שמתחתיו צמח מן האבקה אשר זרה על פצע המלכה. ועל העץ תלוי היה אגוז ענק. רצה להוריד את האגוז, לקח רגב אדמה וזרק אותו כלפי מעלה. פתאום היה שדה על העץ ועל השדה צמחה חיטה לנגד עיני אבי זקני. ברגע זה עבר חזיר בר. תפש הכוורן את החזיר, קשר לו מגל לזנבו, והשליך אותו למעלה, והחזיר תוך כדי ריצה קצר את החיטה במגל. לקח אבי זקני את החיטה, הביא אותה לטוחן. הטוחן אפה ממנה לחם ואבי זקני לקח את הלחם הביתה."

בעוד בן הסוחר אומר את המלים "לקח את הלחם הביתה", תפס את כיכר הלחם וברח לביתו.

צוואת אב: להישמר מאיש שאין לו זקן. בעת רעב הולך הבן לטחון קמח ולא מוצא אחר אלא איש מחוסר זקן. הוא טוחן לו קמח ומבקש קמח רק עבור ככר לחם אחד ותוך כדי שיחה עם הבחור לוקח ממנו מחוסר הזקן את כל הקמח. הבחור מציע תחרות בהמצאת שקרים (דבורה ענקית, אבטיח ענק). מספר סיפור גוזמאות, ושהבחור מגיע למילה "בורח" הוא חוטף את כיכר הלחם מאת מחוסר הזקן ובורח ממנו.