לפני שבעים שנה, היה זה בבלז'ץ שבפולניה. זו העירה היהודית שעל-יד לובלין. גר היה בעירה זו סנדלר ומטופל היה סנדלר זה בילדים רבים בלי עין הרעה, וקשה היתה עליו המשימה שעל שכמו לכלכל את בני ביתו על כל צרכיהם. ולכן היה עובד מסכן זה ביום ובלילה ולכן היה חוור ורזה מרוב עייפותו כל עוד נשמתו בו . ידידיו היו רואים את הסנדלר בעבודתו היגיעה והמפרכת ולבם היה מאוד מאוד כואב עליהם, על הסנדלר המסכן ותמיד היו המה ידידיו מוכנים לעזור לו בהלוואות כסף בכדי להקל מעליו מעבודתו היומית והלילית אשר היה מפרך את גופו הכחוש, אשר היה כבר כעלה צהוב על העץ לפני השלכת אך הסנדלר היה צנוע מאד בהליכותיו וישר מאד, לכן מנע מעצמו ללוות מעם חבריו וידידיו, והיה אומר שהוא צריך להסתפק ולמיין את כלכלת ביתו רק לפי רווחיו אשר הוא מרוויח מיגיע כפיו וחלילה לו להוציא יותר מזה ולשאת בעול התחייבות איזושהי. והנה היה זה ביום אחד ובקרו ידיד בחדרו הקטן אשר היה עובד בו את נעליו אף מתקנם ובראות ידיד הסנדלר כיצד הסנדלר רכון מעל שולחן עבודתו כל עוד נשמתו בו ונשימתו מאוד מאוד כבדה עליו, אזי פנה ידיד הסנדלר אליו ואמר: "שמעני נא אתה! קח נא לך שוליה לעבודה את אחד מבני הגויים, למדהו את מלאכת הסנדלרות ועל ידי זה הוא יעבדך חינם ויקל מעליך בעבודתך."

הסנדלר שמע לעצת ידידו, והתחיל להתעניין בנער של גוי מהכפר הסמוך לעיירתו שיבוא לעזרתו בעבודתו בסנדלרות, ויבוא על שכרו בזה שילמד מקצוע, כי כסף בעבור זה הסנדלר לא היה משלם לשוליה.

והיות שיחסים של שלום שררו אז בין יהודי העירה לכפר של הגויים אזי הטריח את עצמו בכבודו הסנדלר ובאחד הימים בא הוא לכפר הסמוך נכנס הוא לבית איכר אחד אשר הורוהו עליו כי לאיכר בן אשר היה רוצה ללמדו מקצוע הסנדלר. שאל את האיכר באם נכון שיש לו בן אשר יוכל לעזרו כשוליה בסנדלרות. האיכר אורו עיניו ואמר: כן, כן אדיר רצונו ללמד את בנו הפוחז בן השתים-עשרה מקצוע, כי ריק הוא הנער ולא רוצה לעזור לא בבית ולא בשדה לכן ישמח באם הסנדלר יקבלהו אליו כשוליה בסנדלרות. האיכר נתן צעקה בשם בנו והלז הופיע תכף, נער יפה ובריא. האיכר הורה על הסנדלר היהודי ושאל את בנו: "התרצה להילוות ליהודי זה?"

הנער: "ומה מעשיו?"

האיכר: "הוא סנדלר, ואתה תעזור לו בעבודתו עד אשר תהיה בעצמך סנדלר, התרצה?" המשיך האיכר לשאול את בנו.

הנער הסתכל ביהודי והניע את ראשו לאות הסכמה. האיכר שמח מאד ותכף שלח את הנער עם היהודי והנער התחיל ללמוד אצל היהודי את מקצוע הסנדלרות ולשמחת הכל למד הנער הגוי הזה את מלאכתו אצל הסנדלר בחשק רב. והשניים יצאו בשכרם.

הנער היה לעזרה רבה לסנדלר היהודי והנער התחיל אט אט לרכוש את המקצוע, לשמחתו הרבה של אביו האיכר אשר ראה שבנו הפוחז והריקני הולך ונעשה לבן אדם אצל הסנדלר היהודי. והנער הגוי התאקלם בביתו של הסנדלר אשר היו ימים אשר הוא לא היה חוזר לביתו בכפר והוריו כבר ידעו שהוא אז ישן אצל הסנדלר וכלכלתו בבית היהודי. הסנדלר אשר היה פורס מלחמו לנער ואף מחלק לו לנער חוץ מלחם, כאשר היה נותן אוכל ומטעמים לפעמים לפעוטותיו. כן היה נותן הסנדלר היהודי לנער השולייה, כי לא היה היהודי הסנדלר מפלה חלילה את הנער הזה מבניו בשעת האוכל. ובלילות שהנער היה ישן אצל הסנדלר היה הסנדלר מציע את מיטת הנער השוליה טוב יותר משל בניו, כי הסנדלר היה אומר בליבו: ייגע הנער כל היום בעבודתו ועכשיו בלילה צריך הוא ליציע רך וטוב. והנער היה מצטחק תמיד בפני היהודי והיה אומר: "אתה טוב לי מאד, וביצוע שאתה מציע לי ישן אני טוב יותר מבביתי."

וכך שררו יחסים יפים בין הסנדלר ושולייתו ימים וחודשים הרבה. אך באחד הימים הרגיש הסנדלר שהנער חזר "למקור מחצבתו"... הווי אומר הנער התחיל שוב לרצות להתבטל "ולהפריח יונים", כמו שאומרים. הסנדלר הבליג לא אמר לנער מטוב ועד רע, והנער ניצל את טוב לבו של הסנדלר ולא עבד כמעט כלום במשך אותו היום, וגם

בימים הבאים התעצל הנער לעבוד. הסנדלר שקע שוב בעבודתו הקשה, והנער כאילו לא נגע לו הדבר. הוא הסתובב וממש ידיו בכיסיו.

והיה זה באחד הימים, יצא הוא את חדר העבודה של הסנדלר בצהרי היום ולא שב עד אותו לילה, הסנדלר ידע שמרב בטלה בוודאי משוטט לו הנער להנאתו בשדות וצד ציפורים, וחשב הוא הסנדלר שבוודאי ישוב בשעות הלילה המאוחרות, או שהלך לו לבית הוריו בכפר. אך מה תמה הסנדלר שגם למחרת היום הנער לא חזר ואף למחרותים לא חזר, ובמקומו במקום הנער הופיע אביו האיכר לשאול מה עם הנער. בשמוע הסנדלר מפיו של האיכר כי נעדר הנער גם מביתו אחזתהו את היהודי חלילה השבץ. והוא סיפר לאיכר כיצד בנו התנהג ברשלנות ובעצלות זה ימים וכיצד קם פתאום ועזב את החדר ויצא החוצה לבלי שוב זה כשלושה ימים, ואף התנצל הוא הסנדלר בפני האיכר כאשר היה, כי לכתחילה חשב הוא שהנער עזב את חדר העבודה כי יצא הוא לצורך החוצה, ואחרי שלא שב בלילה אף למחר ומחרותיים חשב הסנדלר שהוא הנער שוהה בבית הוריו בכפר.

האיכר שמע את דבריו של הסנדלר.לא ענה על זאת דבר ובמר לבו עזב את בית הסנדלר והלך. ותיכף הלך למשטרה והודיע על העלם בנו מביתו של הסנדלר היהודי. חוקרי המשטרה באו חיש מהר כעבור שעה קלה וחקרו את הסנדלר, הסנדל סיפר מילה במילה למשטרה כל אשר סיפר לאיכר את כל האמת. ואחרי החקירה עזבו צוות המשטרה את ביתו של הסנדלר והתחילו החיפושים על ידי המשטרה ואנשי הכפר אחרי הנער. כשבוע ימים חיפשו והעלו חרס, הנער איננו. והיהודי "אנה אני בא"? והימים הם ימי פורים, והגויים מרננים ואמרים קבל עם ועדה, כי היהודים, רחמנא ליצלן, הרגו את הנער, בעבור שצריכים הם את דם הנער למצה שלהם שהם אופים לפסח, זה עלילת הדם בשנים מימים ימימה. שוד ושבר תקף את כל אנשי העיירה בלז'ץ ואבלים וחפויי ראש כל אנשי הקהילה התהלכו מבלי לדעת מה לעשות, והיות שנישקו של היהודי מאז ומתמיד: תפילותיו - אזי התאספו כל היהודים מהעיירה בבתי הכנסת ובבית המדרש והתפללו בלב שלם לקב"ה שיעזרם בעת צרתם ושימצא הנער השולייה הוא הגוי בן האיכר, כי אחרת באם חלילה לא ימצא הנער ידעו היהודים מה צפוי לכל בני העירה ואולי אפילו לכל הישובים היהודיים הנמצאים בסביבת מקום חלילה וחס (אל נפתח פה לשטן) כי שמעו אף ראו כבר היהודים כי הגויים מתכוננים לפוגרום וראו את הגויים מכינים פטישים, וקלשונים להרוג בזה (ישמור האל) את היהודים. הגויים אף לא הסתירו את שנאתם ורגש נקמתם כי אף הצביעו על כל כלי המשחית שהכינו להם בפני היהודים והיו אומרים: "כן בזה בכל אלו נתנקם בכם בעבור הנער המסכן שלקחתם והתזתם את דמו בעבור מצות הפסח שלכם הרוויות דם גוי."

היהודים היו מתחלחלים באותו הרגע בשמעם את דבריהם של הגויים, והדבר היחידי שהיו עושים הם המשיכו ללמוד ולהתפלל בפני בורא שמים וארץ והיקום כולו, כי ידעו הם שתשועתם תהיה רק מאת ה' הטוב והמטיב זה אשר מצילנו מידי שונאינו ומקטרגינו בכל שנותינו בכל גלויותינו הרבים אך מה עגמו כל יהודי העיירה כשבתום שבועיים מיום החיפוש אחרי הנער באה המשטרה ושוטריה לקחו בכבלים על הידיים את הסנדלר ואת אשתו, כאשר ילד בן חודשיים שוכב בחיקה והובילום לבית הסוהר ואת שאר הטף של הסנדלר אימצו בני העיירה הרחמנים. המקרה הזה המם את כל אנשי העיירה אף את היהודים מהסביבה, והכל חיפשו את הנער בכל סביבת העיירה. אף היו יהודים שהתנדבו אף תרמו מכספם לאנשים צעירים לנסוע לישובים מרוחקים ולערים גדולות לחפש את הנער, כי הבינו הם שחשקה נפש הנער לחיים קלים ואולי חבריו הגויים השפיעו עליו להצטרף לחברתם ולנסוע עמהם למרחקים לשחק בקובייה וכו' וכו' לחיות חיי הפקר. וכאשר היהודים ניחשו כן הווה. הנער השולייה הצטרף לחברת גויים צעירים ופוחזים מכפרו והמה שוטטו מכפר לכפר ומעיר לעיר וחיו חיי הפקר ועוללות, היהודים אשר נסעו להרבה ערים וכפרים לא עלה להם בכל מאמציהם לגלות את הנער. ודווקא איכר בן כפרו של הנער אשר נסע לאחת הערים לשווק את תוצרתו החקלאית, גילה לפתע בחברת מרעים את הנער השולייה של הסנדלר היהודי. האיכר ניגש תכף לנער, נטלו בידו והובילהו תכף למשטרת המקום, במשטרה חקרוהו שאלוהו מדוע הקים מסביבו רעש כזה ובזבוזם של כוחם וכספם של צוות המשטרה ושל כוחם וכספם של האנשים מכפרו, מהעיירה היהודית ומהרבה אנשים של כל הסביבה של כפרו ושל העיירה היהודית אשר שוועתם הגיע השמיימה בהטלתם של אנשי כפרו עלילת דם על היהודים.

בשמוע הנער את תוכחת ראש המשטרה נאלם, הוא דום לשעה קלה, אך כאשר התאושש הנער רצה הוא כמובן לתרץ ולנקות את כפיו, אזי פתח הנער את פיו בפני ראש המשטרה ואמר: "אני, אני... לא אשם."

ראש המשטרה: "ומי אשם?"

הנער: "השד שבארובה אשם." ענה הנער.

ראש המשטרה לא הבין את דבריו של הנער ושאל: "איזה שד? ואיזו ארובה?"

הנער: "כן השד, השד היוצא מהארובות בכל מקום שישנה ארובה."

ראש המשטרה רגז ושאל שוב: "איזהו השד היוצא מהארובה?"

הנער: "אדוני ראש המשטרה לא יודע? השדים שמתגרים בילדים בצאתם החוצה מהארובה."

ראש-המשטרה: "ולמה הם עוזבים את הארובה ויוצאים החוצה?"

הנער: "פשוט מאד, יוצאים הם על-מנת להתגרות בילדים, להרגיזם בתנועותיהם המפחידות, ואף לפעמים לחטוף אותם כשם שחטפוני והשיאוני (=ונשאו אותי) גם אני.

אומנם נכון היה שהילדים האמינו בשדים שנמצאים בארובות, כי מנקה הארובה עת היה יוצא מהארובה אחרי נקותו אותה היה נראה כמו שד, אחרי שפניו, ידיו וכל גופו על כל תלבושתו היו מכוסים פיח עבה ובהרבה מקרים היו מנקי הארובות מתלוצצים ומתגרים בילדים דווקא לא מרוע לב, כי ההפך מזה. ידעו מנקי הארובות כמה הם מצחיקים ומשונים נראים בעיני הבריות, ובצורתם זו המגוחכת, לכן מתבדחים היו המה ועושים תנועות משונות של חטיפת הילדים וכו'. וכו'.. רגע הילדים היו צוחקים אך אחרי כמה רגעים היו המה בורחים מעם מנקי הארובות. בפחד וביראה, והיו מתלחשים ביניהם: "שדים! שדים המה!"

אך הנער השולייה לא כן חשב. ידע הוא יפה שהמה לא שדים כי רק מנקי ארובות המה, אך ברצותו להשפיע על ראש המשטרה כי ישחררהו, סיפר הוא לו את אשר סיפר.

ראש המשטרה אשר הבין את ערמתו של הנער חייך חיוך קל ושחררהו בעבור ערמתו המוצלחת והמבדחת כאחת, וליהודים בכלל ושל העיירה הזו בפרט היה פסח של רווחה ושל שמחה שבעתים מכל השנים הקודמות, על הנס הגדול שה' עשה להם והצילם מעלילת הדם, אשר הגויים עמדו חלילה להשמידם. וה' הצילם מידם הרשעה כבכל דור ודור שקמים עלינו לכלותינו חלילה, שיצילנו ה' הלוואי תמיד מכל רע אמן!

נער גוי, בן לאחד הכפריים, לומד סנדלרות אצל סנדלר יהודי בעיירה בלז'ץ ליד לובלין. הוא נעלם כעבור זמן מה ובמקום נוצרת אווירה של ערב עלילת-דם. הוא נמצא באחד המקומות המרוחקים וכשהוחזר ונשאל לפשר הבריחה הצטדק והטיל את האשמה על ה"שד שבארובה", שיצא והרגיז אותו. מפקד המשטרה שחרר את הנער כי הבין את ערמתו, וליהודים היתה אורה ושמחה.