בעוברו את דירתן של שלוש בחורות היה מוכר התבלינים אומר לחמורו כי לא יעשה מעשים בבחורות. מדבריו אלה נעלבה הקטנה שבבחורות. יום אחד יצאה אל הבאר כשרגלה האחת בלבד נעולה. כשעבר מוכר התבלינים בכתה וסיפרה לו כי נעל אחת נפלה לתוך הבאר. הבטיחה לו מאה פרנק אם יוציא לה את הנעל. הסכים מוכר התבלינים. היא הכניסה אותו לתוך הבאר בעזרת חבל, חתכה את החכה כאשר המוכר הגיע לקרקעיתה ועזבתו שם. כעבור שלושה ימים הוצא משם על ידי עובר אורח. נפגש שוב בבחורה וזו הבטיחה לו עשרים לירות כל יום תמורת שירותו ואמירת "כן" לכל דבר. הסכים לעשות זאת. קנתה לו בגדי מלך והלכה עמו לחנות בגדים. מבעל חנות זו לקחה את כל הבגדים בהבטחה כי תשלם למחרת. את מוכר התבלינים המחופש השאירה בחנות. למחרת היא כמובן לא באה לשלם עבור הבגדים ובעל החנות הביא את מוכר התבלינים לפני המלך. המלך שאל את האחרון אם נכונים דברי האשמתו של מוכר הבגדים. השיב ב"כן" והושלך לבית הסוהר. הלכה הבחורה וקשרה ילד מת על גבה והלכה לבעל חנות הבגדים. בכוונה תחילה ניגשה אליו בחוצפה ודרשה ממנו עשרים ושניים מטר בד. הוא דחף אותה והיא נפלה על גבה. האשימה אותו כי יהרגו אותו אך אם ימסור לה את חנותו תשתדל לשחרר אותו. מרוב פחד עשה כן והיא אמרה למלך כי העניין הסתדר. מוכר התבלינים ומוכר הבגדים שוחררו מבית הסוהר. בסוף מתברר כי הבחורה עשתה את הכל כדי להוכיח למוכר התבלינים כי גם לנשים יש שכל.