בתקופת הרמב"ם היתה המחלוקת הכבדה בין היהודים והקראים. מלך מצרים ביקש לשים קץ למריבות הקשות והזמין את נציגי שני הפלגים אליו. ראשון הגיע אליו רב הקראים אשר חלץ את נעליו, העמידן במקום המיועד והתקרב למלך. הרמב"ם איחר לבוא. כאשר נכנס סוף-סוף, חלץ את נעליו ושם אותן מתחת לבית שחיו. כאשר שאל אותו המלך לפשר הדבר השיב החכם: "כאשר משה בן עמרם השאיר את נעליו לפני עלייתו אל ההר כדי לקבל את התורה מה', בא קראי וגנב לו אותן". התפרץ הקראי וטען שאז לא היו עוד קראים. קם המלך ואמר שכל הויכוח הוא מיותר מאחר והקראי חרץ את המשפט: היהודים קדמו לקראים, ועל כן הצדק עמם.