לפני שנים רבות היו שתי חברות: אחת רווקה ואחת נשואה באושר עם בנים. כאשר הנשואה נפטרה ראתה הרווקה כי טקס הקבורה נערך בכבוד רב ובניה הספידו אותה. רצתה הרווקה גם בכבוד זה והתחתנה עם בן רב, אך השביעה אותו שלא ישאל למעשיה. מאז בעת הלוויות התנהגה באופן מוזר:היא בכתה רק כשהרב נפטר, לעומת זאת היא רקדה ושמחה בהלוויות של שני בניה ובתה שמתו בינקותם, שמחה בלוויה של אדם רשע ובלוויה של חמותה. כאן הבעל לא התפלא ושאל אותה לפשר מעשיה. השיבה האישה ששמחה שילדיה מתו כי הם יקבלו פניה בגן העדן, ושמחה בלוויה של האיש הרע כי התברר שבתוכו היה איש טוב, בכתה שהרב נפטר כי התברר שהוא חוטא וילך לגיהנום ושמחה למות אמו כי היתה קמצנית וגם היא תלך לגיהנום. בתום דבריה עצמה עיניה ומתה.