היה מלך אלמן אכזר ששפט נתיניו לפי שרירות לבו. הייתה לו בת יחידה שהייתה אומרת אחרי כל פסיקה לא צודקת: "בכל אשמה האישה". רגז המלך והחליט להפטר מבתו. רכב איתה דרך המדבר, הגיע ליער ושם השאיר אותה לבד. הלכה יומיים עד שראתה אור מרחוק. הלכה לשם והגיעה לבית אישה, שם לנה ואכלה. לאישה היה בן שאף הוא גר בבית הזה, אך הוא היה עצלן והזקנה הרוויחה משהותה של הבת. ביקשה בת המלך מהזקנה שתביא לה מעט גרעינים וכשחזרה האישה מעבודתה הביאה לה חיטה. בת המלך זרקה את החיטה אל דלת חדרו של הילד ובאו הרבה ציפורים לאכול את הגרעינים. האישה קראה לבנה לגרש את הציפורים. כשבקשתה לא עזרה איימה עליו במכות והוא קם לגרש את הציפורים. לאחר מכן לימדה אותו קרוא וכתוב והנה הנער מוכשר ואף התקבל אחר כך בעיר כפקיד. כפקיד עלה בתפקידו מהר מאוד והרוויח הרבה כסף. בסוף התחתן עם בת המלך. פעם כשחזר מעבודתו הביתה מצא אבן נוצצת. הרים אותה, שפשף אותה, והנה יצאה שלהבת ואחריה אדם אשר שאל אותו מה רצונו. שאל את אישתו, והיא ביקשה כי יהיה לה ארמון כמו זה שלאביה. המלך בינתיים נפצע קשה כשחזר מן היער בו השאיר את בתו. חודשים רבים שכב עד אשר החלים. בתקופת מחלתו הרהר ונשבע להיות שופט צדק ולחפש את בתו. ובכן, יצא המלך לחפש את בתו ומצא את הארמון ביער אשר היה דומה כל כך לארמונו הוא. נכנס, אך לא הכיר את בתו. לעומת זאת, הכירה הבת אותו. בשעת ארוחה סיפרה את קורות חייה ואז גם הוא הכירה.