פעם היתה בחורה, אשה לשני בעלים. בעל אחר היה גנב ביום והשני היה גנב בלילה ולכן בעל אחד לא ידע על הבעל השני. התקרב ערב פסח והבחורה בחרה חתיכה סבון. מחצית אחת נתנה לבעל הגנב ביום והמחצית השנייה לבעל הגנב בלילה. נפגשו השניים בבית המרחץ. הוציא הגנב הלילי את חתיכת הסבון שלו בנוכחות הגנב היומי.

תמה הגנב היומי ואמר: "הרי גם לך חתיכת סבון כזאת. הבה נראה אם שתי החתיכות מתאימות זו לזו."

ניסו וראו ששתי החתיכות פעם היו חתיכה אחת.

"מנין לך סבון זה?" שאל הגנב הלילי.

"אשתי נתנה לי אותו."

"היכן גרה אשתך?"

"במקום זה וזה."

"הרי שם גרה גם אשתי שלי!" התפרץ הגנב הלילי.

אז התברר להם ששניהם היו בעלים לאשה אחת.

כעסו השנים על האשה והלכו ביחד אל ביתם. בכתה האשה בראותה אותם. אמרו לה: "עליך לבחור כעת עם מי את רוצה להמשיך לחיות."

הרהרה האישה והשיבה: "אני רוצה להיות אשת אותו הגנב אשר יצליח בגניבה הגדולה והמחוכמת יותר."

הסכימו השנים ולמחרת יצאו אל השוק. לפניהם הלך איש ובידו סל מלא ביצים.

"אגנוב ממנו את כל הביצים מבלי שירגיש בכך." לחש הגנב היומי לגנב הלילי.

קנה סל בצל והלך מאחורי האיש שבידו סל הביצים. הוציא ביצה, הכניס בצל, הוציא ביצה והכניס בצל עד אשר החליף את כל הביצים בבצלים, כאשר האיש בא לביתו וראה בצלים בסלו במקום ביצים חזר אל השוק והאשים את הסוחר שמכר לו בצלים במקום ביצים.

הסוחר צעק: "נתתי לך ביצים, נתתי לך ביצים, מה אתה רוצה ממני."

קמה המולה גדולה. שני הגנבים לא שמעו את סוף המכירה הזאת כי ברחו אל ביתם.

בערב אמר הגנב הלילי אל הגנב היומי: "הלילה נגנוב מאוצר המלך."

יצאו השניים בחושך. קפצו מעל תעלות וטיפסו מעל חומות. פחד הגנב היומי כי לא היה רגיל לצאת בלילה, אך הגנב הלילי מצא את דרכו בבטחה, הוביל את חברו ושניהם הגיעו אל תוך הארמון, מצאו את החדר בו טמון היה האוצר, והגנב הלילי הוציא מן הארגז כסף וזהב. לאחר מכן רשם בפנקסו כמה כסף השאיר וכמה לקח הוא בעצמו.

"הבה נצא מכאן." אמר הגנב היומי בבהלה.

"מדוע?" תמה הגנב הלילי. "נשחק משחק בקוביות."

"השתגעת?" כמעט וצעק הגנב היומי "הרי יתפסו אותנו!"

הרגיעו הגנב הלילי ושניהם התיישבו למשחק בקוביות. שמע המלך את קול הקוביות המתגלגלות וירד מחדר השינה.

"מה אתם עושים בארמוני?" שאל את הגברים.

"מי אומר שהארמון הזה ארמונך הוא?" השיב הגנב הלילי. "עד כמה שידוע לי זהו ארמוננו!"

"מי כאן מלך, אתה או אני?!" צעק המלך.

"אני!" השיב הגנב בשלווה.

קרא המלך לשלושה עשר יועציו. "הוא טוען שהוא המלך ולא אני." התרגז, "הבה ונתלה אותו."

"לאט לך, אדוני," הפסיקו הגנב, "האם ידוע לך כמה כסף באוצרך?"

"לא." ענה המלך בתימהון.

"ובכן באוצרך סכום כזה וכזה."

אחד היועצים הלך לספור את הכסף ומצא שהאיש אמר את האמת.

"הנכם רואים," פנה הגנב אל היועצים, "אדם זה אינו יודע אפילו מה יש לו באוצרו. סימן שאינו המלך."

"באמת נכון." אמרו השרים, "אתה ידעת, וכפי הנראה אתה המלך!"

החליטו השרים להשליך את המלך לבית הסוהר ולהכתיר את הגנב.

כך נעשה הגנב הלילי מלך והגנב היומי נעשה ווזיר. מובן שהאשה נשארה אצל הגנב הלילי כי הוא הצליח בגניבה הגדולה והמחוכמה יותר.

לאישה שני בעלים גנבים שאינם יודעים זה על זה. האישה רוצה להישאר אצל הגנב הזריז יותר. הגנב ה"יומי" גונב ביצים והגנב ה"לילי" נכנס לאוצר המלך, מונה את הכסף ועושה רעש. בא המלך עם פמלייתו והגנב מוכיח שהמלך אינו יודע כמה כסף יש לו באוצרו - משמע, שהוא המלך. מכתירים אותו וכולאים את המלך בבית-הסוהר. הגנב ה"יומי" נהיה וזיר. האישה נשארת אצל הגנב ה"לילי" כי הצליח יותר.