לפני שנים רבות חי חכם יהודי שהתפרסם ממכירת סחורות בכפרים ובערים. בוקר בוקר, לפני צאתו את ביתו, היה נושק את המזוזה ואומר: "מה הייתי, מה אהיה ומה יהיה על כולנו."

קרוב לחכם זה היה גר חכם אחר שהיה רואה את התנהגותו המוזרה של שכנו ותמה עליה. יום אחד לא יכול היה השכן לכבוש את סקרנותו, ניגש אל החכם ושאלו: "מדוע, כאשר אתה מנשק מדי בוקר את המזוזה בצאתך את ביתך, אתה לוחש את המלים המוזרות?"

"אם ברצונך להילוות אלי במסעי הקרוב, אסביר לך את סיבת הדבר." ענה החכם, "אבל אסור לך לשאול ולהעיר על שום דבר הנראה משונה בעיניך."

הסכים החכם לתנאי זה ושניהם יצאו לדרך. בערב הראשון הגיעו החכם ומלווהו אל כפר אחד ובו חיפשו מקום לינה. זקנה אחת שהיתה מתגוררת באוהל, קיבלה את פניהם והאכילה אותם במעט לחם בחלב. ענייה היתה האשה הזאת ופרנסתה מן העיזה היחידה שהיתה נותנת לה חלב. שני החכמים לנו אצלה. למחרת בבוקר קם החכם המוזר ושחט את העיזה. תמה החכם השני וכעס בליבו על חברו אך מאחר שהבטיח לו לא לשאול שאלות, שתק ולא אמר דבר.

המשיכו השניים את דרכם, ובערב השני הוזמנו לבית שבו חגגו את ברית המילה של הבן הבכור. קיבלה המשפחה המאושרת את שני האורחים בסבר פנים יפות, האכילו אותם, השקו אותם והלינו אותם באחד החדרים היפים ביותר שבביתם. בבוקר השכים החכם קום, ניגש אל עריסתו של התינוק וחנק אותו.

המלווה עצר את נשימתו בראותו את המעשה האכזרי הזה, אך גם הפעם לא העז לשאול או להעיר דבר.

ברחו החכם ומלווהו מן הבית והמשיכו בדרכם.

בערב השלישי הגיעו אל עיר אחת בה ביקשו מקום לינה בביתו של עשיר מופלג. משרת הבית פתח להם את הדלת ולפי הוראות אדונו הכניסם לחדר קטן ואפל, נתן להם לחם יבש ומאכלים לא טעימים. אדון הבית אף לא קיבל את פניהם והמשרת עזב אותם לנפשם.

למחרת היום, בבוקר, יצאו שני האורחים אל הגן הגדול שהקיף את הבית והחכם ניגש לאחד העצים, חפר בור לידו וגילה סיר המלא כסף וזהב.

הפעם לא יכול מלווהו של החכם לכבוש את סקרנותו ופרץ בצעקה: "שחטת את העיזה של האשה הזקנה, מקור פרנסתה היחיד, הרגת את התינוק בן השבוע ועכשיו אתה מגלה סיר מלא כסף וזהב בשביל עשיר מופלג ורשע?"

"טוב ששתקת עד עתה." העיר החכם, "כעת הגיע הזמן למתן ההסברים. שחטתי את עיזת האשה ככפרה לחטאיה, אלמלא הייתי עושה זאת, היתה האשה מתה למחרת. הרגתי את הילד כי בהיותו בן שמונה עשרה היה מתגייס ונופל במלחמה. אמנם האם מתאבלת כעת על מותו אך אין לשער את כאבה במות בנה בן השמונה העשרה. ברצוני היה לחסוך לה את הכאב הזה, ומה עוד שהיא צעירה עדיין ועוד תלד. ואשר לגילוי הכד מלא הזהב בגנו של העשיר: הוא אינו יכול לקחת את הזהב שלו אל הקבר. הוא יראה את הכד וכעבור שעה ימות."

הבין המלווה לחוכמתו הרבה של החכם ולסיבת מעשיו המוזרים וידע את פירוש הדברים: "מה הייתי, מה אהיה ומה יהיה עלינו."

סוחר חכם עושה לכאורה מעשים מוזרים: שוחט עזתה היחידה של אשה עניה. חונק תינוק שרק נימול ומגלה אוצר בחצרו של אדם עשיר. לשאלתו של מלווהו הוא מסביר כי שחט את העז ככפרה על עוונותיה של האשה, חנק את התינוק משום שנועד ליפול בשדה הקרב בגיל 18 (אז האם כבר לא היתה מסוגלת ללדת עוד ילד) והעשיר שבחצרו גילה את האוצר ימות בראותו את הכסף הרב ולא יוכל לקחת אותו לקבר. פתגם: מה הייתי מה אהיה ומה יהיה על כולנו.