פעם היה רופא לחולי רוח אשר בכוח תפילתו והשבעותיו גרש את השדים או קרא להם, הכל לפי צרכיהם של החולים.

אשתו של הרופא היתה עקרה ומאד רצתה בבנים. הלך הרופא לרואה אחר ובקש ממנו את עזרתו שאשתו תלד.

אמר לו הרואה: "אמנם תלד אשתך אבל אתה תקולל ותוכה בעבור הילד הזה."

הלך הרופא לרואה שני ושלישי ושניהם אמרו לו אותו הדבר: "אשתך תלד, אבל לך תהיינה צרות."

למרות הנבואה הזאת החליט האיש לבקש עזרת רואה, והנה כעבור תשעה חדשים ילדה לו אשתו בן.

הבן גדל והיה לעלם טוב מראה ויפה תואר. כשהגיע לגיל הבגרות דרש מאביו שישיא לו את בתו של השולטן. האב המסכן חשב שבנו יצא מדעתו אבל כאשר הלז עמד על דרישתו, קם והלך לארמון השולטן. בשער לא ביקש רשות מאת השומרים אלא נכנס ישר לתוך החצר. התנפלו עליו השומרים ונתנו לו מכות נאמנות.

"אה", חשב בלבו, "הנבואה הראשונה נתמלאה". הוא השתחרר מהשומרים וחדר לארמון עד אשר נפגש בשולטן והביא לפניו את דרישת בנו.

"טוב", אמר השולטן, "אשיא את בתי לבנך בתנאי שתשלם לי עבורה בזהב ובאבנים טובות שמשקלם פי שבע מגופתה."

לרופא לא היתה פרוטה בכיסו אך הוא הקשיב קשב רב.

"וכמה מלווי מלכה אתה מבקש?" שאל.

"מאה איש ולא פחות." השיב המלך.

הרופא הלך וכשירד לחצר קרא אל המלך אשר עמד בחלון: "אדוני המלך, שכחתי את מספר מלווי המלכה שאתה מבקש?"

"מאה! ממזר בן ממזרים", צעק המלך וקילל אותו קללות נמרצות.

הנבואה השנייה נתקיימה, חשב הרופא בליבו, "הוכיתי וקוללתי בעבור בני."

מלא כעס וחימה רץ הרופא הביתה, הרים את מקלו ורצה להכות את בנו, אך הלה ברח בעד החלון. הבחור הלך לעיר אחרת ובהיותו רעב נכנס למסגד לבקש מעט לחם. שם פגש במתופף זקן אשר שאלו אם הוא רוצה להיות בנו, אזי יחלק עמו את לחמו. הסכים הבחור ויצאו השניים אל הרחוב.

עבר לידם איש אחד ושאל את המתופף: "האם אתה אביו של זה?" והצביע באצבע על הבחור.

"כן." ענה המתופף.

"ואתה, האם אתה בנו של המתופף?"

"כן." אמר הבחור בהיסוס.

"לא יתכן", המשיך האיש בדבריו, "אב כל כך זקן ומכוער ובן כה צעיר ויפה תואר!"

שמע הבחור את הדברים האלה, עזב את המתופף והלך מן העיר למדבר.

לאחר זמן מה הגיע אל מערה אחת. ליד המערה היה קשור סוס. "בוודאי אין בעל הסוס רחוק מפה" חשב הבחור ונכנס לתוך המערה אשר בה ישב איש זקן שקיבלו בסבר פנים יפות. הבחור לא ידע שהאיש הזקן היה מכשף וכבר שלח רבים למות. המכשף השקה והאכיל את הבחור וסיפר לו על הארמון היפה בעל שבע הקומות אשר בתוך ההר.

"לך לשם מחר", אמר לו, "בקומה השביעית ישנו חדר קטנטן ובו מנורה וזוג מספריים. אבקשך להביא לי אותם. אך כשתימצא בהר אל תסתכל ימינה או שמאלה אלא לך ישר אל החדר."

למחרת, אמר לו עוד את מלת הקסם שבעזרתה אפשר היה לפתוח את הדלת המובילה אל תוך ההר אבל לא אמר לו כי הדלת נסגרת מאליה כעבור זמן מסוים ואז אין אפשרות לצאת מן הארמון.

למחרת יצא הבחור אל ההר, מצא את הדלת, פתחה בעזרת מלת הקסם והלך ישר אל החדר הקטן שבקומה השביעית של הארמון. הוא הוציא משם את המנורה ואת המספריים וחזר כלעומת שבא. ברגע שיצא דרך הדלת החוצה, היא נסגרה. הבחור מיהר אל המערה אבל כבר לא מצא בה את המכשף.

שב הבחור אל אותה העיר אשר ממנה יצא ופגש במתופף שנית, ביקש ממנו מעט לחם ושניהם המשיכו לאכול. היום העריב והחשיך והבחור נזכר במנורה אשר עמו. לקח מעט צמר גפן, טבל אותו בשמן ורצה להדליק את המנורה. ברגע זה יצא ממנה שד גדול ועצום ושאל בקול גדול: "מה רצונך אדוני?"

התעלף הבחור מן המראה הזה, והמתופף הזקן מת מרב בהלה. השד שפך על הבחור מעט מים להשיבו להכרתו. הבחור התעורר והשד הסביר לו: "אתה אדוני עתה, כי המנורה שהיא ביתי, רכושך היא. אני יכול להביא לך כל אשר ליבך חפץ, מקטן ועד גדול."

"עליך גם לשרת את המתופף." אמר הבחור, "הוא ידידי".

"המתופף מת ואין בכוחי להחיותו." ענה השד.

הבחור ציווה על השד להיכנס לתוך המנורה והלך הביתה לאחר שנה של נדודים. אביו שמח מאד שבנו חזר אך אליו אך עדיין חשב שרוחו נטרפה עליו, כי הבן דרש ממנו ללכת אל השולטן ולקבוע את יום החתונה לאחר שבוע ימים.

תחילה סירב האב להתייצב לפני השולטן שנית כי זכר את הקללות ואת המכות אשר ספג. אבל הבן לא הפסיק מלהפציר בו.

האב נאות לבנו והלך אל הארמון. הפעם ביקש רשות מאת שומרי השער להיכנס. הללו צחקו לו, אך פינו לו דרך. הגיע האב אל השולטן ומסר לו את דברי בנו. "אבל חושש אני שיצא המסכן מדעתו." הוסיף האב.

"טוב", אמר השולטן, "החתונה תהיה בעוד שבוע ימים. אבל דע לך, לא וויתרתי מן המחיר פרוטה: משקל זהב ומשקל אבנים טובות פי שבע ממשקל בתי. ואל תשכח את מאת בני הלוויה."

האב הודיע לבנו את החלטת השולטן. בבקר יום החתונה יצא הבחור מחוץ לעיר, הוציא את מנורתו והדליקה. השד הופיע ושאל מה רצונו. אזי הזמין הבחור שבעה גמלים ועל גביהם מלוא השקים זהב ושבעה גמלים ועל גביהם מלא השקים אבנים טובות, ארבעה זוגות מתופפים וארבעה זוגות תוקעים בחצוצרה, מאה חיילים על סוסים ובגדיהם אדומים וסוס ובגדי תפארת בשביל עצמו. בן רגע הכל עמד לפניו והשד חזר לתוך המנורה.

כבר מרחוק הרגיש האב בתהלוכה המפוארת. מהר ורץ אל השולטן והודיע לו שבנו בא לקחת את בת השולטן לאשה. השולטן השקיף בעד החלון ואף הוא ראה את התהלוכה. מיד ציווה להכין את האולם הגדול ביותר שאלף אנשים יכולים לשבת בו בנחת וכן פקד על תושבי העיר להכין קומקומי קפה, סירי מרק וקערות בשר, כי במטבח החצר לא היו מוכנים לחגיגת הכלולות.

כאשר הגיע בן הרופא עם בני לווייתו ואוצרותיו, שפכו את הזהב ואת האבנים הטובות על האדמה והביאו מאזניים. שקלו את הזהב והנה משקלו פי שבע ממשקל בת השולטן וכן היה משקל האבנים הטובות. את הנותר הטמין הבחור בשביל עצמו. מעולם לא ראה השולטן עושר כזה.

הפרשים הוכנסו אל תוך האולם הגדול כדי שיכבדום בקפה ובמאכלים, וראה, האולם הבנוי לאלף אנשים נתמלא עד אפס מקום כאשר נמצאו בו מאת הפרשים. כה גדולים ורחבים היו.

ליד הדלת עמדו שנים מאנשי החתן וקיבלו מאת תושבי העיר את הקומקומים מלאי הקפה. הם לא הגישו אותם לאנשים שבאולם, אלא שתו את כל הקפה וזרקו אה הקומקומים עד אשר לא נשארה טיפה אחת.

קרא הבחור: "אדוני השולטן, אתה אומנם מגיש קפה, אבל צמאים אנחנו עדיין!"

שמעה זאת בת השולטן ואמרה בליבה: "אבי קילל את חתני לכן באה עלינו הצרה הזו ביום החתונה."

כסתה את פניה בצעיף ויצאה את חדרה. ניגשה אל אביה השולטן וקללה אותו קללות נמרצות. כאשר גמרה לקלל הופיעו כל הקומקומים מלאים בקפה על השולחנות שבתוך האולם, כי למעשה הפרשים היו שדים ולא היו זקוקים לשתייה כלל. התושבים הביאו את סירי המרק ואת קערות המאכלים. שוב קיבלו השניים שעמדו ליד הדלת את הסירים ואת הקערות אך לא הגישום לתוך האולם אלא אכלו את המרק ואת יתר המאכלים וזרקו את הכלים.

קרא הבחור שנית: "אדוני השולטן! אתה אמנם מגיש לנו מרק ובשר אבל רעבים אנחנו עדיין."

"הכה אבי את אבי חתני." חשבה בת השולטן בשמעה את דברי הבחור, כסתה את פניה בצעיף ויצאה שנית את חדרה. היא נגשה אל אביה והכתה אותו מכות נאמנות. אחר שבה לחדרה ועל שלחנות האורחים הופיעו המרק והמאכלים.

לאחר הסעודה ביקש המלך מאת חתנו שיראה לו את כוח וזריזות פרשיו. הבחור פקד על אנשיו לעלות על סוסיהם ולסובב את העיר. הם סובבו את העיר פעמיים ואז בקש השולטן להפסיק את המחזה כי הם העלו ענני אבק גדולים וסמיכים שכיסו את כל העיר.

לאחר מכן נפרדו הבחור וכלתו מן השולטן והלכו בדרכם אל בית הרופא. כאשר הגיעו למקום בו ביקש הבחור מאת השד את הזהב, את האבנים הטובות ואת הפרשים, נעלמו פתאום כל הדברים האלה. הרופא, בנו וכלתו נאלצו ללכת ברגל לביתם. בבית הסתגר הבחור באחד החדרים, הוציא את השד מן המנורה ופקד עליו להביא את ארמון השדים בעל שבע הקומות וכל אשר בו ולהעמידו על יד ארמון השולטן. במשך לילה אחד הספיק השד למלאות אחרי פקודת אדוניו.

כאשר התעורר השולטן בבוקר התפלא מאד לראות על יד ארמונו ארמון מפואר פי כמה משלו. השולטן בקש לדעת מי בעל הארמון הזה. כשנודע לו ששם גרים חתנו ובתו היתה שמחתו גדולה מאד.

עברו חלפו ימים, והנה פתח המכשף יום אחד את ספר הקסמים שלו וקרא בו כי המנורה והמספריים אצל אותו הבחור שפעם לן אצלו במערה. קם המכשף והלך אל עיר המלוכה ופתח שם חנות כי ביקש לדעת מתי יוצא ובא הבחור. הוא חשק בזוג המספריים ובמנורה ורצה לרכוש אותם בכל מחיר. הבחור היה רגיל לצאת ולרכוב עם השולטן. שניהם אהבו זה את זה ופעמים רבות ניסו כחם וזריזות סוסיהם על השטח הרחב שלפני שני הארמונות. כל פעם כאשר היה הבחור יוצא מארמונו היה נוהג לסגור את כל הדלתות. יום אחד יצאו השולטן והבחור לתחרות סוסים ובת השולטן השקיפה עליהם מגג ארמונה. הפעם, משום מה, שכח הבחור לסגור את דלת הכניסה. ראה זאת המכשף והתגנב לתוך הבית. הוא עלה אל הקומה השביעית, חיפש את המנורה ואת המספריים ומצא אותם בחדר קטן. מיד ציווה על השד להעביר את הארמון אל הים השביעי. הארמון הועף ממקומו ושקע בים ורק הקומה השביעית בלטה מעל פני הים.

השולטן והבחור וכל המסתכלים בתחרות ראו את הארמון מתרומם אל על ועף למרחקים. ועיקר הרעה: בת השולטן היתה על הגג. המלך כעס על הבחור ורצה לכרות ראשו מעליו.

"גם אני אוהב את בתך", התחנן הבחור, "תן לי שנה זמן לחפש את אשתי. אם לא אמצאנה תכרות את ראשי מעלי. בן ערובה יהיה לך אבי."

אסר השולטן את הרופא הזקן וכלא אותו בבית הסוהר.

"אם לא תחזור כעבור שנה," פנה אל הבחור, "ישלם אביך בעדך בחייו."

בלב כבד הסכים הבחור ויצא לדרך.

באחד הימים, בהיותו במדבר, איבד את הדרך. הסתכל הבחור כה וכה ולא ראה דבר. פתאום נשמע קול מפסגת אחד ההרים: "הדרך נמשכת מכאן."

הבחור לא ראה איש אך ענה: "שלום לך אדוני! תודה רבה על שהראית לי את המשך הדרך."

עלה למעלה ההר ושם פגש בשד.

"טוב שברכת אותי בשלום לפני שהגעת הנה", קיבל אותו השד "אחרת הייתי גומר את חייך במקום הזה!"

השד שאל אותו מי הוא, והבחור השיב שהוא בן רופא לחולי רוח.

"אה", אמר השד, "הרי אביך הוא ידידנו. הוא תמיד קורא לנו כאשר יש לחוליו צורך בנו, וגם כמובן מגרש אותנו. בוא היכנס לביתי וספר מה הביאך הלום."

סיפר לו הבחור כי ארמונו עף, ואשתו היתה על הגג ועתה הוא מחפש את הארמון וגם את אשתו.

"אם יהיה ביכולתי, אעזור לך בחפץ לב." אמר השד.

למחרת בבוקר יצא השד לחפש את ארמון הבחור. לשד היתה גם בת, כאשר אביה הלך, פנתה אל הבחור ואמרה לו: "איש מלבדי לא יוכל לעזור לך. שכב עמי ועזרתי לך תהיה מובטחת".

שכב הבחור עם בת השד והיא נתנה לו קצת משערותיה. "אם תהיה זקוק לעזרתי שרוף אחת מן השערות האלה, בו ברגע אופיע לפניך."

השד חזר. אך לא מצא את הארמון על כן שלח את הבחור אל אחיו. הוא אמר לבתו שתיקח את הבחור על כתפיה ותראה לו את הדרך.

בת השד הביאה את הבחור אל אח השד ועזבתו. גם השד הזה היה נכון לעזור לבחור לחפש את הארמון. אף הוא יצא לדרך מיד למחרת והשאיר אותו עם בתו בבית. גם הבת הזו הפצירה בו לשכב עמה וטענה שרק היא מסוגלת לעזור לו. הבחור שכב עמה והיא נתנה לו מעט משערותיה בכדי שישרוף אותם בעת צרה ואז היא תבוא לעזרתו. השד השני, אף הוא, העלה חרס בידו ולא מצא אה הארמון. הוא שלח את הבחור על כתפיה של בתו אל אחיו השלישי. השד השלישי יצא מיד לדרך לחפש את הארמון. גם לו היתה בת אשר ביקשה לשכב עם הבחור. היא נתנה לו משערותיה והבטיחה את עזרתה.

כאשר חזר השד מחיפושיו, עקר עץ מרב שמחה וקרא: "מצאתי את הארמון! הוא נמצא בים השביעי וקומתו העליונה בולטת מעל פני הים. מחר אביאך אל חוף הים. לא אוכל לקחתך אל תוך הארמון כי יושב בו מלך השדים ואם הוא יראני ישמיד אותי."

למחרת לקח השד את הבחור על כתפיו, הביאו אל חוף הים השביעי וחזר לביתו.

שרף הבחור שערה אחת והנה הופיעה בת השד הראשון.

"לא אוכל לקחת אותך אל הארמון כי יושב בו מלך השדים ואני פוחדת מפניו אך אקחך אל קצה החוף."

היא הביאה אותו אל קצה החוף ונעלמה.

עתה, שרף הבחור את השיער השני שהיה בידו. מיד הופיעה בת השד השני והביאה אותו אל גג הארמון. הבחור לא ידע מה לעשות כי בתוך הארמון היה חושך גמור והוא לא שמע קולות של אנשים חיים. הוא שרף גם את השיער השלישי והופיעה בת השד האחרון, אשר גילה את הארמון.

זו נהפכה לחתול, התגנבה בעד אחד החלונות וסחבה את הבחור עמה, העמידה אותו בפינה אפלה והלכה לחפש את בת השולטן.

"מיאו, מיאו," השמיעה כדי לעורר את תשומת ליבה של בת המלך.

זו באמת הרגישה בחתול והתפלאה מאד. בת השד התקרבה אליה והפכה עצמה שוב לילדה.

"שמעי", אמרה השדה, "בעלך מחכה לך באחת הפינות. הגידי לי, היכן המנורה והיכן המספריים."

"המכשף תפר להם כיס מיוחד, סגר את הכיס היטב ונושאו תמיד על גופו."

שינתה השדה את פניה כך שהיתה דומה לבת השולטן, נכנסה לתוך החדר בו נמצא המכשף, מלך השדים. בשעה שנכנסה השדה, ישן המכשף. היא ניגשה אליו ובזריזות קרעה את הכיס בו נמצאו המנורה והמספריים. המכשף התעורר ושמח כי חשב שבת השולטן על ידו. הוא חיבק ונישק את השדה בשמחה כי בת השולטן אף פעם לא שכבה אתו. ראתה השדה שאין לה ברירה אלא לשחק את תפקידה עד תומו. שכבה עמו ולאחר מכן חזר ונרדם המכשף תרדמה עמוקה. השדה זרקה את המנורה והמספריים לתוך חדר אחר ונעלמה.

עתה לקח הבחור את המנורה, הוציא ממנה את השד וציווה עליו להחזיר את הארמון למקומו הקודם. את חדר המכשף סגר על מנעול ובריח.

הארמון עם תושביו הגיעו לעיר השולטן באותו יום שאבי הבחור היה צריך לההרג כי עברה בדיוק שנה מאז צאתו לחפש את הארמון.

השמחה בחצר השולטן היתה גדולה מאד ומיד חגגו חגיגה מפוארת. את המכשף קשרו לזנבו של סוס אשר רץ עמו עד אשר הוציא את נשמתו.

בן שולח את אביו לבקש את בת השולטן. האב מקבל מכות ודורשים תשלום גבוה בשביל הבת. יוצא הבן לעולם. זקן שולח אותו להביא מנורת קסם ומספריים ממערה. בעזרתם משלם עבור בת השולטן ובונה ארמון. הזקן גונב את המנורה, המספריים, הארמון ובת המלך. בעזרת שדים ובנותיהם מוצא האיש את הארמון, משיג את המנורה ומחזיר את הכל למקומו הקודם.