פעם חלה איש זקן והרגיש שמתקרב יומו האחרון. קרא את בנו למיטתו אמר לו: "בני אני אמות עוד מעט, תבטיח לי, שאף פעם בחייך לא תישבע, ולא תישא את שם אדוני לשווא."

"טוב אבי, אני מבטיח לך. ענה הבן.

אחרי זמן קצר מת האב.

כששמעו בעיר, שהאיש מת, באו אנשים אל בנו ותבעו ממנו לסלק את חובות אביו. ראו האנשים שהבן אינו רוצה להישבע בבית משפט על שום דבר, ודרשו ממנו יותר ויותר כסף. בסוף חילק האיש את כל הון אביו, ולא נותר לו דבר.

יום אחד בא אליו ערבי ואמר: "אביך חייב לי שני דינרים. תשלם לי אותם."

"הרי אתה רואה שאין לי כבר כלום." השיב האיש, "מנין אשלם לך?"

"זה לא מעניין אותי, אם אינך רוצה לשלם, בוא אתי למשפט המלך.

לא היתה לאיש ברירה, אלא ללכת למלך. אך גם לפני המלך סרב האיש להישבע. הכניסו המלך לבית סוהר, עד שישלם את הכסף.

אשתו ושני ילדיו נשארו בלי לחם. הלכה האישה, וכיבסה אצל אנשים עשירים, כדי להביא לחם לילדיה. יום אחד כיבסה האישה על שפת הים, כשהגיעה אניה. ראה אותה איש מצרי מבין נוסעי האונייה, ניגש אליה ושאל: "למה את כובסת כאן כביסה? את נראית כבת עשירים."

"נכון, צודק האדון. אך ירדנו מנכסנו. חותני השביע את בעלי שלא להישבע אף פעם. נודע הדבר לבריות, והם הוציאו מאיתנו את כל כספנו. עכשיו בעלי כלוא בבית סוהר. ערבי אחד תבע ממנו שני דינרים, ואין לי לשלם.

"קחי שני דינרים, ותפדי את בעלך." אמר המצרי, ונתן לאשה את הכסף.

"תודה לך, איש טוב אתה." ענתה האישה.

היא קראה לילדיה ששיחקו על ידה: "לכו מהר לבית הסוהר, ותנו את הכסף לאביכם."

רצו הילדים לבית הסוהר, נתנו את הכסף לאביהם, והוא יצא איתם לשפת הים.

בינתיים חטף המצרי את האישה, העלה אותה על האונייה, והפליג לארצו. כשחזרו האיש וילדיו לחוף הים, לא היתה שם לא אימם, ולא האונייה.

הלך האיש וקיבץ נדבות להאכיל את ילדיו. לאחר זמן מה החליט לעזוב את אותה העיר ולנסות את מזלו במקום אחר. לקח את ילדיו ויצא לדרך. בדרכם הגיעו השלושה אל גדות נהר גדול, והיו נאלצים לעברו. באמצע הנהר קמה פתאום סערה גדולה והגלים הפרידו ביניהם. הצליח האב לצאת לגדה השנייה, אך את ילדיו לא מצא.

התאבל האיש מאוד על אבדן משפחתו ונדד ימים רבים ללא משרה.

יום אחד הגיע לעיר גדולה. איש עשיר לקח אותו לרעות את צאנו. לפני צאתו לעבודה אמר לי העשיר: "אתה יכול לרעות את הצאן בכל מקום. אך אל תלך אל ההרים. לא תחזור משם."

יצא האיש בבוקר לרעות את הצאן וחשב בליבו: "אלך דווקא אל ההרים. מה יש לי עוד בחיים? אשתי נעלמה, ילדי טבעו. רוצה אני למות."

הלך ישר אל ההרים, ורעה את הצאן כל היום. דבר לא קרה לו. בערב חזר העירה, וליבו כבד מאוד עליו. סיפר האיש לאדונו: "הייתי בהרים, אך לא קרה לי דבר."

השתומם העשיר מאוד: "היית בהרים, ואתה עודך חי? אל תשוב לשם יותר. יקרה לך בוודאי אסון."

אך האיש לא שמע בקול אדונו והלך למחרת שוב להרים, כי רצה למות. אך פתאום בצהרי היום הופיע בפניו איש זקן ואמר לו: "אני יודע שאתה רוצה למות. אך אילו הייתי רוצה אני שתמות, הייתי הורג אותך כבר בפעם הראשונה, כשבאת הנה. תחזיר את הצאן לבעליו, ותחזור מחר הנה. דבר לי אליך."

החזיר האיש בערב את הצאן לבעליו, ולמחרת יצא שוב להרים. הופיע הזקן ואמר לו: "תבנה פה, לרגלי ההרים, בית גדול ומרווח, ועל ידו בית קטן, שיכיל רק חדר אחד. תלין כל עובר אורח בבית הגדול, ובבית הקטן תהיה מרפאה. בה תרפא כל איש הזקוק לעזרה. אני אעזור לך לבנות את הבתים, ואלמד אותך להכין רפואות. בהרים האלה נמצאים הרבה עשבים מרפאים."

בנו שניהם את הבתים, והזקן לימד את האיש רפואה.

עבר כמה זמן, ושמו של האיש יצא בכל הארץ. כולם דיברו על האיש הנדיב, שמלין כל עובר אורח, ומרפא כל חולה.

ערב אחד נכנס לביתו בחור צעיר, ובגדיו קרועים, ורואים עליו, שלא אכל מזון. "האם תקבל אותי ללון אצלך הלילה?" שאל.

"בחפץ לב." ענה האיש, "בוא היכנס."

האכיל האיש את הבחור הצעיר, נתן לו בגדים חדשים ומיטה לישון.

למחרת אמר הבחור לאיש: "עד מותי אהיה אסיר תודה לך. אדם כה טוב עוד לא פגשתי. יש לי עוד בקשה אליך: תן לי להישאר אתך וללמוד ממך את מלאכת הרפואה."

לא חשב האיש הרבה וענה: "טוב." כי הבחור הצעיר מצא מאוד חן בעיניו.

עברו כמה ימים, ועוד בחור צעיר בא לאותו המקום וביקש ללון לילה. גם הוא היה לבוש בגדים קרועים, ורעב מאוד. קיבל אותו האיש יפה, האכילו והלבישו, ונתן לו מיטה טובה. למחרת בבוקר הודה הבחור מעומק ליבו וביקש אף הוא להישאר במקום וללמוד את מלאכת הרפואה מפי האיש. הסכים האיש ללמד גם את הבחור השני, כי גם הוא מצא מאוד חן בעיניו.

עברו הרבה ימים. יום אחד הגיעה לאותה העיר אונייה ממצרים, ובה הרבה נוסעים. נקראו הרופא ועוזריו אליה, כי היה בה מצרי חולה בצרעת. הוא רצה להתרפא רק אצל הרופא הזה. על יד מיטתו עמדה אשה.

"האם את אשתו?" שאל הרופא את האשה.

"כן." ענתה היא, וכאילו קשה היה לה להוציא את המילה מפיה.

הביאו את החולה על אלונקה לבית הרופא.

"לא אעשה דבר לבעלך הערב." אמר הרופא לאשה, "אתן לך חדר ללון בו לבדך. בעלך ישכב במרפאה. עלי להתבונן בו במשך הלילה."

לא יכלו שני עוזריו הצעירים של הרופא למצוא מנוחה באותו הלילה. התהלכו הבחורים בבית, ולא מצאו לעצמם מקום. נפגשו על יד החדר, שבו ישנה האשה ממצרים.

"מנין אתה?" שאלו זה את זה.

"אינני זוכר את שם העיר שבה נולדתי." השיב אחד, "אני רק זוכר, שאבי נכלא בבית סוהר. הוא היה אומנם חף מפשע, אך לא רצה להישבע. אימי היתה כובסת, וכך חיינו. יום אחד האמא נעלמה. יום אחד אמא כיבסה על שפת הים, וניגש איש מצרי. הוא נתן לנו שני דינרים לפדות את אבינו בבית הסוהר. היה לי עוד אח, שנינו רצנו מהר לאבא, וכשחזרנו אמא כבר לא היתה. מאז לא ראינו אותה. יצאנו את העיר ההיא, וכשעברנו איזה נהר גדול סחבו אותנו הגלים. אני ניצלתי, אך אבי ואחי טבעו בסערה. מאז שוטטתי בארץ, ולא שבעתי אף פעם עד שבאתי הנה."

קפץ הבחור השני, חיבק ונישק את המספר: "אנחנו אחים!" קרא, "גורלך כגורלי. גם אני חשבתי שניצלתי מהמים לבדי. עכשיו כשכבר מצאנו זה את זה לא ניפרד יותר לעולם, אחי."

"כן, נישאר יחד לתמיד." אמר השני.

בבוקר באה האישה המצרית אל הרופא ואמרה בכעס: "לא יכולתי לישון כל הלילה. שני עוזריך הקימו רעש איום, זרקו דלתות וחלונות, ורבו ביניהם בלי הפסק."

לא האמין הרופא לדברי האשה, וקרא לשני הבחורים.

"מה עשיתם הלילה?" שאלם, "למה רבתם וזרקתם דלתות, ולא נתתם לאשה לישון?"

השתוממו האחים מאוד שהאשה האשימה אותם בדברים שלא היו ולא נבראו.

"סיפרנו זה לזה את תולדות חיינו." אמר אחד, וחזר וסיפר את שיחתם. בזמן דיבורו התעלפה האשה. כשהכרתה חזרה אליה, בכתה וחיבקה את הבחורים.

"אתם הבנים שלי. אתם הבנים שלי!" קראה פעם בפעם, "האיש המצרי חטף אותי בזמן עבודתי בשפת הים, כשהלכתם לפדות את אביכם. מיום שחטף אותי תקפה אותו המחלה הקשה הזאת."

"אם זה ככה," אמר הרופא, ועיניו מלאי דמעות, "את היא אשתי, ואתם בני."

ארבעתם שמחו שמחה גדולה.

עכשיו הרופא ידע איזה תרופה לתת למצרי החולה: הוא נתן לו סם מות.

אדם אחד אינו רוצה להשבע. סוחטים ממנו את כל כספו, וסוגרים אותו בבית סוהר. את אשתו גונב מצרי ונותן לילדים לפדות את האב. האב יוצא עם ילדיו לעולם, הילדים נסחפים בנהר. האב בונה בעזרת איש זקן בית מלון ומרפאה. הילדים גדלים ומגיעים למלון. המצרי חלה ובא עם האשה להתרפא. המשפחה מכירה זה את זה והמצרי נענש.