פעם אחת היה בן יחיד. היה עילוי, גאון. לא היה כמוהו לחוכמה ויופי. עניו, צנוע, נחבא אל הכלים. כאשר גדל היה לחתן מבוקש ביותר בעיר, והוריו מצאו לו כלה יפה, חסודה. ישבו הרב והרבנית וחתמו על התנאים, וקבעו יום לחופה.

יום החופה הגיע. הלכתי יחד עם כל בני העיר לחצרו של הרב. עמדתי דחוקה בין כולם. נשים צדקניות עברו וחילקו נרות להדלקה בשעת החופה, והתכונה היתה רבה, והשמחה עלתה על גדותיה.

הכל היה מוכן. כולם עומדים ומחכים בציפיה דרוכה לשוב החתן מבית הכנסת הישן אליו הלך להתפלל תמיד. זה בית הכנסת הישן שעומד סמוך לנהר החוצה את עירנו לשניים - אחד ליהודים ואחד לפולנים. עומדים ומחכים שעה, שעתיים, כבר שקעה השמש ועלה הירח, והחתן איננו. הכלה לבנה, חיוורת כמו הלבנה, בשמלה לבנה, והחתן איננו.

יצאו לחפש אותו בעיר. חיפשו בכל מקום, הפכו את העיר, ולא כלום. גם למחרת ובימים הבאים חיפשו אחריו - ואין. בן הרב אבד, נעדר ואיננו.

סבתא ניגבה את עיניה האפורות השקועות עמוק בארובותיהן, נאנחה אנחה קורעת לב, והמשיכה: "הוי, מה אומר לך נכדתי, הוריו ממש יצאו מדעתם. לא חסכו כסף ומאמצים בחיפושים אחרי בנם יחידם, אהוב ליבם, והכל היה לשווא. הבן לא נמצא בשום מקום."

סבתא עצרה ליד קצה הגשר, הביטה במים הנעים בשקט, נשאה אלי את עיניה העצובות ואמרה: "באביב, עם הפשרת השלגים, יצאו הגויות הכובסות אל הנהר לכבס את הכבסים.

"בחור ישיבה! בחור ישיבה!" צעקו בקולי קולות.

הזעיקו למקום את הוריו שהכירו את בנם, מרטו את שערות ראשם, וביתם הפך לאבל.

לאחר מכך נודע: ביום החופה, הציצה לילית בכלה היפה והחסודה, ראתה את השמחה הגדולה ושלחה את השטן שהטביע את החתן. הרי את יודעת שלילית אינה רוצה באושרו של האדם, והיא אורבת לחתן וכלה, והיא שמחה להטיל בכלה עין רעה ולהרוג את החתן. היא, בכל כוחה, רוצה להפר אה הנישואין, רוצה לפגוע בבני הזוג. והשטן, האשמאי הזקן, עוזר על ידה. והוא, השד הנורא, הרג את שבעת חתניה של שרה, והוא שהרג את החתן היום.

בן רב עילוי עומד להינשא. הכל מחכים לשובו מבית הכנסת והוא לא הגיע. באביב, כשהקרח נמס, מצאו אותו הכובסות מת על שפת הנהר. אומרים כי לילית קינאה בכלה היפה ושלחה את השטן להרוג את החתן.