פעם אחת החליט ביי עשיר אחד לעלות ברגל למקום קדוש בפלשתינה. לא היו עוד בנקים אז ולכן לא ידע תחילה מה לעשות בכספו וזהבו, כי גם לא רצה שידעו כמה גדול הונו. בא לו הרעיון לקחת כד גדול. טמן בו את כל רכושו בכסף ובזהב וכיסה אותו בשכבה עבה של דבש. לאחר מכן סגר את הכד העמיסו על עגלה ונסע אל חנווני יהודי.

"האם אתה מוכן לשמור את הכד בשבילי?" שאל את היהודי.

"יש בו דבש. כאשר אחזור מנסיעתי אבוא לקחתו מידיך."

הסכים היהודי, הכניס את הכד לתוך המרתף שמתחת לחנות. הגיעה עת הפסח ובשוק לא היה מספיק דבש לכל היהודים.

חשב החנווני בלבו: "אקח מעט מדבש הביי ואחזיר לו אחרי הפסח."

פתח את הכד והוציא מצקת מלאה דבש. בתחתית המצקת נדבקה מטבע זהב. התפלא היהודי מאוד והריק את כל הכד. הפריד בין המטבעות ובין הדבש. שם את המטבעות לתוך כד מיוחד והלך לשוק לקנות כמות דבש שתספיק למלא את כד הביי. כאשר חזר הביי מנסיעתו לקח את כדו לביתו, בדק אותו שם ויצא שרכושו נעלם. כעס מאוד על היהודי אך לא היה ביכולתו לעשות דבר כי הרי לא אמר ליהודי שיש בכד זהב וגם לא קיבל קבלה עליו. חשב וחשב מה לעשות כדי להעניש את החנווני ולהשיב את הונו.

יום אחד נכנס אל חנות היהודי וקנה מיני מכולת. שילם בעד קניותיו אך ביקש שיביאו לו את הדברים לביתו כי הוא עסוק עוד במקומות אחרים. למעשה הלך לביתו ישר וחיכה עד אשר יביאו לו את הדברים. היהודי שלח את בנו הקטן עם סל בו היו המאכלים. הגיע הבן אל בית הקונה, תפס אותו הביי וסגר אותו בתוך חדר.

ערב היום והיהודי דאג לבנו הקטן שלא חזר הביתה, אחרי השליחות הלך אף הוא אל הביי ושאלו אם לא ידע היכן בנו הקטן, אך הביי השיב לו שאמנם ראה אותו אבל אינו יודע היכן נמצא ברגע זה. שב היהודי לחנותו ודאגה רבה בליבו. למחרת בבוקר הזמין הביי נגר והלך אתו לחנות היהודי, לאחר צאתם משם שאל: "האם ראית את האיש הזה? בבקשה ממך עשה לי פסל עץ אשר ידמה ליהודי הזה דמיון מדויק."

עשה הנגר את הפסל והביאו אל בית הביי. לאחר מכן קנה הביי קוף אשר הרגיל אותו לאכול את מנתו מכתפי פסל העץ. כל שלושה ימים האכיל אותו כי כך היה בטוח שהקוף גם רעב.

כעבור כמה זמן בא היהודי אליו שנית: "אתה יודע היכן בני הקטן!" קרא אל הביי, "לך הבא את הסל, אני בטוח שהוא נמצא פה. אלך אתך לבית המשפט!"

"נכון." אמר הביי, "בנך אצלי, לא רציתי לאמר לך קודם כדי לא להוסיף על יגונך אבל בנך הפך לקוף."

"לא יתכן הדבר!" צעק האב האומלל.

"תווכח בעצמך." השיב הביי והביא את הקוף אשר היה רעב כי לא אכל שלושה ימים, חיפשה החיה את מנת האוכל על כתף החנווני היהודי.

"אתה רואה, בנך שמח לראותך ומחבק אותך."

לרגע תמה היהודי, אך המשיך לצעוק: "לא יתכן, אני תובע אותך למשפט."

הלכו שניהם לשופט. סיפר היהודי את סיפורו. בסוף שאל את השופט: "האם אפשר שילד יהיה לקוף?"

שאל הביי: "האם אפשר שמטבעות זהב וכסף יהפכו לדבש?"

ענה השופט בשלילה על שתי השאלות.

"ובכן," המשיך הביי, "אם הדבש יחזור ויהפך למטבעות זהב וכסף אזי גם הקוף יחזור ויהפך לילד."

החזיר היהודי את המטבעות, והביי השיב את הילד.

ביי מפקיד כדים מלאי מטבעות בידי חנווני יהודי. המטבעות מכוסים דבש. לפני פסח היה החנווני זקוק לדבש. הוא שם לב שמתחת לדבש יש מטבעות והוא מחליף אותן. כשהביי חוזר הוא מוצא רק דבש. הוא לא אומר דבר אלא מזמין את בן החנווני אליו ומסתירו. כעבור זמן מה מודיע הביי לחנווני כי בנו נהפך לקוף (בינתיים הוא אילף קוף כדי להוכיח את דבריו לחנווני). היהודי תובע את הביי למשפט בפני שופט ובסוף החנווני מחזיר את המטבעות ותמורתם מקבל את בנו בריא ושלם.