יהודי מבוגר עני בא וביקש להיכנס לרב לשוחח אתו ולבקש בעצתו. כאשר הגיע תורו, נכנס לרב בכה וסיפר לו שאין לו במה לפרנס עצמו ואינו רוצה להיות לטורח על אף אחד.

הקשיב הרב לסיפור חייו של העני, הרהר הרבה מאוד ואחר כך אמר לו: "שמע בקולי ונדוד ממקום למקום, ובכל קהילות ישראל לשם תגיע ותתאכסן תספר סיפורים. כל סיפור שאתה יודע, תספר."

נדד המסכן ממקום למקום, מקהילה לקהילה, ובכל מקום היה לן אצל יהודי שהזמין אותו לישון, או בבתי כנסת, שם היה חם בחורף מהתנור שהסיקו למתפללים, או בחדר מיוחד לנודדים.

כאשר הגיע לביתם של יהודים, ובייחוד בבתי עשירים בשבתות, היה מספר סיפור לכל אחת מארוחות השבת, שלושה סיפורים בשבת.

פעם אחת הגיע בערב שבת ונכנס לבית כנסת וציפה שמישהו יזמין אותו לביתו, אורח לשבת. בעיר הזו כנראה לא רבים היו המזמינים. ישב בפינה, התפלל עם כולם תפילת שבת וקיווה לטוב.

באותו ערב שבת הגיע אחד מעשירי המקום מאוחר לתפילה, למענו אחרו "ערבית לשבת" וגמרו מאוחר.

כשכמעט התרוקן בית הכנסת ראה העשיר את העני יושב בפינה ועיניו מסתכלות על המתפללים היוצאים, מצפה שמישהו יזמין אותו אליו.

ניגש העשיר אליו ושאל אם ירצה להתלוות אליו שיהיה אורחו לשבת זו. שמח העני והלך אתו.

העשיר נהג להזמין עניים לביתו וביקש מהם שיספרו באזני האחרים סיפורים שהם יודעים.

גם עני זה אמר שיספר סיפור. חיכו כולם לשמוע מפיו סיפור אבל לא השמיע כלום. פתח הפה אבל לא יצא מפיו כלום. שתק ושתק והתבייש.

בבוקר הלכו לבית הכנסת, ובשובם ישבו אכלו ושרו "זמירות שבת" וחיכו לשמוע מפי הזר סיפור כל שהוא אבל הוא אמר שהראש שלו ממש ריק, לא זוכר כלום, כלום.

העשיר, בני ביתו והעניים נדו בראשם וחשבו שהעני הוא קצת לא בסדר מבחינת בריאות נפשו. חשבו אבל שתקו. אסור לבייש!

שבת אחר הצהרים, התפללו "מנחה" וישבו לסעודה שלישית והגיע הלילה לאחר תפילת "מעריב".

כשישבו סביב השולחן לאחר ה"הבדלה", אמר העני לבעל הבית: "אדוני מתבייש אני לומר ששכחתי כל הסיפורים שאני יודע לספר אבל אספר ברשותך סיפור אחר לגמרי. אינני יודע מה קרה לי.

וזה הסיפור: יהודי אחד היה חוכר אצל פריץ אחד בפולין. הפריץ מסר לו התפקיד והזכות לאסוף את המיסים המגיעים לו מדי שנה מאת האיכרים בכפרים שהיו רכושו של הפריץ.

האיכרים האריסים עבדו כל השנה בכל כוחם שיוכלו להאכיל את ילדיהם ומשפחותיהם וגם לשלם לפריץ את המיסים שהטיל עליהם.

כבר שנה שלישית שהייתה בצורת באזור ולא היה להם כמעט מה לאכול. כמובן שלא יכלו לתת ליהודי כל סכום בשביל מיסים.

הם ראו ביהודי את שליח הפריץ ושנאו אותו כי הוא לקח מהם גם כסף וגם תוצרת. הגויים ראו בו האשם העיקרי.

הפריץ עצמו היה מגיע לאחוזתו מספר פעמים בשנה. רוב הזמן היה מבלה בעיר הגדולה יחד עם הרוזנים והגבירים בארמונות הפאר שלהם עם הגברות היפהפיות.

בשנה הראשונה, כשבא היהודי בידיים ריקות וסיפר לפריץ כי הייתה בצורת, עוד סלח ליהודי ואמר לו שישתדל לגבות המיסים מהכפריים.

בשנה השנייה גער ביהודי והודיע לו שיעניש אותו אם לא יביא הכסף שמגיע לו.

יצא היהודי בלב שבור ממנו. רואה הוא סבלם של אנשי הכפר העמלים קשה מזריחת החמה וצאת הנשמה, אבל גשם אין והם החלו אפילו לשחוט פרותיהם שיהיה מה לאכול ולא להאכיל. הגיעו עד פת לחם. ומה יתנו ליהודי שבא לדרוש כסף? ראו בו האשם העיקרי.

ליהודי עצמו לא היה מה לאכול. מדי פעם הלך או נסע לרב הישיש שלו בעיר הקרובה ומקבל ממנו עידוד נפשי וגם כמה פרוטות מקופת "גמילות חסד" של הקהילה.

כשהגיע הפריץ בשנה השלישית ושמע שליהודי אין בידו כסף עבורו, הכה בו בשוט וקרא לעבדיו וציווה עליהם לזרוק את היהודי לבור, אותו ואת אשתו וארבעת ילדיו. כלל לא הקשיב לתחנוני היהודי, שלא הוא אשם. פשוט מאוד: לכפריים אין מה לאכול ומה ייקח מהם?

העבדים מילאו פקודת הפריץ וזרקו כל משפחת היהודי לתוך בור, שפעם הייתה באר והסתלקו לא לשמוע את זעקות הילדים ואימם... היהודי שתק והתפלל. מה יקרה לו ולאשתו בהריון נוסף על ארבעת ילדיו?

שפתיו לחשו: "ה' תהיה עוזר לי ובך אשים מבטחי; אין מושיע בלתך."

שני לילות הוא שם ואיש לא ניגש לבור לבדוק מה קרה להם. בלילה השלישי שמע האב צעדים קרבים.

הקשיב והכיר קולו של הזקן בעבדי החצר לוחש: "תקשיב, אני מוריד לכם משהו לאכול וכד מים. איש בל ידע שאני הבאתי.

עשה והסתלק. כך עשה כל כמה לילות.

אחרי חודש ילדה האישה בת ואין במה לטפל בה. הוריד האב בגדו העליון ועטף אותה, בגזרים שגזר ממנו. כששמע העבד הזקן על לידת התינוקת הציע שאשתו תגדל אותה. חששו הוריה כי תגדל בבית נוצרי, וסרבו לתת אותה, ביקשו ממנו שיביא מה שיכול עבורה.

שני כפריים אחרים, ששמעו מה עשה ליהודי, באו אליו בלילה והציעו לו שייקחו את בנו הבכור ויביאוהו רחוק מהכפר ואלוהים ירחם עליו.

התייעצו ההורים שוחחו עם בנם הבכור בן אחת עשרה והחליטו לקבל עצת הגויים הטובים. הם יודעים שהיהודי טוב להם ולא אשם בכלום.

באחד הלילות, הורידו סולם והבן הבכור נפרד מהם. עלה, נכנס לעגלה, כיסו אותו בקש והסיעוהו העירה, שם ירד, נפרד מהם ונשאר לבד.

לאחד כמה חודשים נזכר הפריץ ביהודי וכאשר שמע שהם עדיין חיים. ציווה להוציא אותם ולגרשם מאחוזתו.

בעגלה שנתן לו איכר טוב אחד, עזבו את המקום והגיעו לעירו של הרב והשתקעו שם.

יותר מעשרים שנה חלפו ועקבות בנם לא נודע להם. בכל קהילות ישראל שאלו, דרשו וחיפשו, לשווא.

כאן השתתק העני האורח, נאנח והוריד ראשו העייף וכיסה פניו בידיו.

סעודת "מלווה מלכה" נשכחה מכולם ושקט היה במקום.

אז שאל המארח: "האם ידוע לך הסיפור כאמיתי? אם כן האם חיים עדיין הוריו של אותו ילד? איפה הם וילדיהם?"

אמר האורח העני המספר: "אני אביו. אבל אשתי נפטרה מזמן מרוב צער ועוגמת נפש. האחים שלו בסדר.

"אני אותו ילד!" זעק העשיר, וחיבק אביו בהתרגשות ובכי. "יבורך אל עליון שלא עזבני", לחשו שניהם ודמעותיהם נפגשות.

בעצת הרב, נודד חוכר יהודי מרושש בעיירות, מתארח בבתי יהודים ומספר סיפורים. באחת השבתות התארח בבית עשיר וכשרצה לספר נשכחו כל הסיפורים מראשו. הצטער והתבייש. במוצ"ש התנצל על שאין לו סיפור לספר והחל לספר את סיפור חייו: היה חוכר של פריץ. בעקבות שלוש שנות בצורת, כשלא הביא לפריץ מיסים מן הכפריים הושלכו הוא, אשתו וילדיו לבור. כפרי הביא להם מזון מדי לילה. הכפרי הנוצרי מבריח את בנו הבכור של החוכר למקום אחר. כעבור שנה הוצאה המשפחה מהבור וגורשה. האשה נפטרה, הבנים חיים את חייהם והוא נודד ומספר. המארח העשיר מזהה בעני המספר את אביו והמשפחה מתאחדת.