לפני שנים רבות חי מלך צעיר שנשא אישה מבנות העם ואהב אותה מאוד. אבל עינה של המלכה הזקנה היתה צרה בכלתה והיא חפשה כל הימים דרכים כיצד להציק לה. כל עוד היה בנה בארמון, לא יכלה המלכה הזקנה להוציא את מזימתה לפועל, אבל יום אחד נאלץ היה המלך הצעיר לצאת למלחמה. ואז החליטה המלכה הזקנה להפטר סוף סוף מכלתה.

בהיות המלך במרחקים ילדה לו אשתו הצעירה בנים בריאים ויפים. אך המלכה הזקנה כתבה למלך כי אשתו ילדה שני כלבלבים.

לא הבין המלך, כיצד יכולה אישה ללדת שני כלבלבים וביקש שלא יעשו איתם דבר עד אשר יראה אותם; הם אמנם כלבלבים אבל סוף כל סוף בניו הם, והוא בכל זאת אוהבם.

לאתר שראתה המלכה הזקנה, שלא יכלה לעשות דבר נגד כלתה, זייפה את מכתב המלך וכתבה בו: "על הווזיר לשרוף את האישה הצעירה יחד עם ילדיה."

הראתה המלכה את המכתב לווזיר. הווזיר החוויר, כי גם הוא אהב את האישה הצעירה, אך מה הוא יכול לעשות? פקודת המלך היא זאת.

לפנות ערב נכנס הווזיר אל חדרה של אשת המלך ואמר לה: "בואי אתי לדירתי." בחדרו הוא הדליק מדורה והשליך לתוכה כבשה עם שני גדיים.

כאשר ראתה המלכה הזקנה את המדורה מחדרה והריחה את ריח הבשר השרוף, נגולה אבן מליבה, כי חשבה: הווזיר שרף את כלתה ואת נכדיה.

כעבור זמן מה הגיעה הידיעה שהמלך הצעיר עומד לשוב הביתה משדה הקרב. נבהל הווזיר ואמר לאישה הצעירה שעליה ללכת מביתו ולהסתתר בתוך היער מעיני המלך. היא לא הבינה את פשר הדבר, אך יצאה לדרך עם שני ילדיה. הווזיר נתן להם צידה לדרך ושלוש שמיכות. ביער מצאה האישה עץ גדול שגזעו חלול. בו לנה לילה אחד, ולמחרת בבוקר המשיכה בדרכה והגיעה אל בית ישן ורעוע. דפקה המלכה על הדלת אך איש לא ענה לה. תמהה האישה על כך, אך פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.

איש לא היה בבית. היא סידרה את חפציה והשכיבה את ילדיה לישון.

כעבור ימים אחדים נכנס לתוך הבית ציד, ובראותו את האישה ואת הילדים כעס תחילה. אבל האם האומללה התחננה לפניו: "אין לי בית ואין לי אף אחד בכל העולם כולו. הרשה נא לי להישאר כאן."

הצייד ריחם עליה ועל הילדים ואמר: "אני נמצא בבית זה רק פעם בשלושה חודשים. את יכולה להישאר פה ולשמור על ביתי."

וכך נשארה האישה עם שני ילדיה בבית הזה, ושלושתם ניזונו מפירות היער.

בינתיים חזר המלך לארמונו ושאל את אימו: "היכן אשתי וילדי?"

"אשתך ברחה מכאן." השיבה האם, "היא לא היתה אישה הגונה." הוסיפה.

התעצב המלך מאוד ושאל את הווזיר: "שמא ידוע לך לאן פנו אשתי וילדי?"

סיפר הווזיר למלך כי שרף אותה לפי פקודתו.

"מעולם לא נתתי פקודה כזאת!" קרא המלך, "ראשך ייכרת מעליך!"

הראה הווזיר למלך את המכתב. המלך החוויר ולחש: "לא אני כתבתי את המכתב הזה! ראה את כתב ידי! הוא אינו דומה כלל לכתב ידו של כותב המכתב הזה.

הרגיעו הווזיר ואמר: "ייתכן כי אשתך וילדיה עדיין בחיים, כי ריחמתי עליהם ושלחתי אותם ליער לפני שלושה חודשים. אני מקווה כי בעזרת אלוהים לא טרפו אותם חיות היער."

הסכימו ביניהם המלך והווזיר לחפש את האישה, ולמלכה סיפרו שהם יוצאים לציד.

באו השניים אל העץ החלול. "שלחתיה הנה." אמר הווזיר למלך, "אבל אינני יודע לאן נעלמה."

"ניפרד כאן." הציע המלך, "אם לא אחזור כעבור שלושה ימים, דע לך כי לא מצאתי את אשתי ואינני עוד בחיים.

התחבקו השניים והמלך הלך וחדר לתוך עבי היער. לפנות ערב הגיע אל בית קטן, הוא דפק על הדלת. אשתו פתחה לו אבל הוא לא הכירה, כי עברו שנים אחדות מאז יצא למלחמה וראה אותה בפעם האחרונה. מלבד זאת היו בגדיה קרועים ובלויים מרוב שימוש.

ביקש המלך מעט אוכל ומים ומקום ללון.

אמרה האישה: "אנו עניים, כפי שעיניך רואות. עליך להסתפק אפוא במה שיש לנו."

אחרי הסעודה הדלה שכב המלך על המזרון, אך לא הכיר את השמיכות של הווזיר, כי היו הפוכות ולא היתה לו אפשרות לראות את סמל בית הווזיר. בעוד הוא ישן נפלה ידו האחת מן המזרון.

אמרה האישה לאחד מילדיה: "הרם את יד אביך, שיהיה לו נוח יותר לישון."

מילא הילד את בקשתה. קולה של האישה העיר את המלך. כמו בחלום שמע את המלה "אביך". הוא הוסיף לשכב כאילו הוא ישן, והוריד את ידו השנייה מן המזרון, כאילו מתוך שינה.

אמרה האישה שנית לבנה: "הרם את ידו של אביך."

קפץ המלך ממשכבו וחיבק את אשתו ואת ילדיו. למחרת יצאו ארבעתם שמחים ועליזים לדרכם בחזרה אל הארמון. הילדים באמצע, המלך לצידם הימני, ואימם, לצידם השמאלי.

הווזיר כבר ראה אותם מרחוק והלך לקראתם. קראו אליו שני הילדים: "אבא שלום! אבא שלום! כי שני הילדים גדלו בבית הווזיר ולא הכירו מעולם את אביהם האמיתי. נבהל המלך בליבו, אך לא אמר דבר כי חשב שקודם עליו לחקור היטב מי הוא בעל המכתב שבו היתה כתובה הפקודה לשרוף את אשתו.

הוא קרא לאספת השרים שלו, ושאל אותם: "האם יש אמת בדבר שאשתי ילדה כלבלבים?"

קם אחד ואמר: "האם אתה, המלך, מהתל בנו! אשתך ילדה שני בנים בריאים כדרך כל הנשים."

"האם אני כתבתי את המכתב הזה?" המשיך המלך בשאלותיו.

הסתכלו כולם במכתב והגיעו לידי מסקנה שאמנם כתב-היד דומה לכתב-ידו של

המלך, אבל אין ספק כי כותב המכתב אינו המלך בעצמו.

"מה אתם חושבים לעשות לאיש שכתב מכתב זה בשמי?" שאל המלך בשלישית.

"שיישרף הוא בעצמו כשם שחשב לשרוף את אשתך." ענו לו.

וכך נשרפה אם המלך באותו המקום עצמו שבו היתה כלתה צריכה לעלות על המוקד בחצרו של בית הווזיר.

אשת המלך הצעירה היתה למלכה, והזוג חי חיי אושר ושלוה.

הגבירה כותבת לבנה המלך שאשתו ילדה כלבים. היא מחליפה את תשובת המלך ועל הוזיר להרוג את המלכה. הוא מסתיר אותה עם ילדיה בביתו. כשהמלך חוזר מפחד הוזיר ומביא את המלכה לתוך יער. היא מוצאת מקלט אצל צייד. המלך הולך לחפש אותה ביחד עם הוזיר. הם מגיעים לביתו של הצייד. המלכה מארחת אותם כשהיא מכירה את בעלה אך הוא אינו מכיר אותה. בשעה שהוא ישן היא אומרת לילדה להרים את ידו של אביו וכך הוא מכיר אותה. הם חוזרים ביחד לארמון והגבירה באה על ענשה.