לפני הרבה הרבה שנים חי איכר עני והיו לו שלושה בנים. כשהרגיש האיכר שקיצו קרוב, קרא לבניו ואמר להם: "אתם יודעים, בני, שאני איש עני, ולכן אין לי דבר להוריש לכם חוץ מתרנגול אחד, חרמש אחד וחתול אחד. תתחלקו בהם, האחד ייקח את התרנגול, השני את החרמש והשלישי את החתול."

גמר האב את דבריו, ומסר את נשמתו לאלוהים.

שלושת האחים קברו את אביהם והתאבלו עליו, אך אחר זמן קצר החליטו לחפש את מזלם.

הגדול לקח את החרמש ונדד מכפר לכפר, מעיר לעיר עד שיום אחד עבר על יד שדה וראה אנשים קוצרים את התבואה במספריים. כמובן, בשיטה זו לקח להם זמן רב לקצור את היבול.

אמר להם האח: "אני רוצה לעזור לכם."

הסכימו הקוצרים וראו להפתעתם שבמשך זמן קצר הקדימם הזר בהרבה. כך הבינו כי החרמש הוא כלי עבודה מועיל וטוב מן המספריים ובקשו ממנו למכור להם אותו. בתחילה סרב האח, אך כשהציעו לו חמישים לירות, הסכים לעסקה. לקח אח הכסף, חזר לביתו, בנה לעצמו בית גדול, סידר לעצמו חנות והרוויח יפה.

יצא גם האח השני עם תרנגולו לדרך. נדד מכפר לכפר ומעיר לעיר עד שהגיע למקום אחד שבו לא ידעו התושבים שעון מהו, לא ידעו מתי נגמר הלילה ומתי מתחיל היום. כיצד הלכו בזמן לישון, וכיצד ידעו שהגיעה השעה לצאת לעבודה? כל אחד מהם היה משרת בתורו כשומר במשך יום שלם ובמשך לילה שלם. השומר הלך בבוקר מבית לבית והכריז: "הגיע הזמן לצאת לעבודה." בצהרים היה מכריז: "הגיע הזמן לאכול ארוחת צהרים." ובערב: "כעת הזמן ללכת לישון."

כאשר הגיע האח לאותו כפר התפלא מאוד על המנהג המוזר הזה ושאל אדם אחד שפגש בדרך: "האם אין לכם שעון או פעמון?"

ענה לו הכפרי: "תסביר לי מה זה, אינני יודע על מה אתה מדבר?"

אמר לו הצעיר: "הבאתי לכאן תרנגול. הוא יעיר אתכם לעבודה וגם ייתן לכם סימן מתי הגיע הזמן ללכת לישון."

עוד לא גמר את דבריו והנה התרנגול קרא: "קוקוריקו!"

כל הכפר שמע את קריאתו של התרנגול. התאספו האנשים עד מהרה כדי לראות את החיה המשונה. אחרי שהאת הסביר שנית אח תכונותיו המופלאות של התרנגול, ביקשו ממנו לקנות את החיה הזו. הבחור סרב תחילה, כי לא רצה להיפרד מן הירושה היחידה שנותרה לו מאביו. אך כאשר הציעו לו האנשים חמישים לירות, מכר להם את התרנגול. לקח את הכסף וחזר לביתו. שם בנה לעצמו בית גדול, ופתח חנות.

האח הצעיר שם את חתולו בשק ויצא לדרך. הגיע עד למנזר אחד. דפק על השערים וכשפתחו לו, ביקש מעט אוכל ומקום לינה. הכניס אותו הנזיר פנימה ואמר לו: "אתה יכול לאכול אצלנו, אך עליך להחזיק בידך כל הזמן מקל כיוון שיש אצלנו עכברים לאין ספור שיחטפו את האוכל מפיך אם לא תתגונן במקל."

נכנס הנער לחדר ומיד שחרר את חתולו מן השק. החיה הלכה אחר טבעה, צדה עכברים והרגה רבים מהם. כאשר ראו הנזירים אח החיה המשונה ואת תכונותיה המיוחדות, ביקשו מן הצעיר למכור להם את החתול. בתחילה סירב האח, אך כשהציעו לו חמישים לירות, מכר להם את החתול.

"האם החתול אוכל גם לחם?" שאל הנזיר.

"אם לא תתנו לו לחם, יאכל אפילו נזירים." ענה הצעיר.

הנזיר נתן לו את חמישים הלירות והצעיר יצא לדרכו הביתה.

בינתיים סיפר הנזיר לשאר הנזירים איזו חיה משונה הוא קנה. נבהלו הנזירים מאוד ואמרו: "אם לא ניתן לו לחם, יטרוף החתול גם בני אדם. ואם לא יהיה לנו מספיק לחם, הוא יטרוף אותנו כמו שטרף את העכברים."

יום אחד הלך החתול לטייל בכנסיה. אחד הנזירים עקב אחר החתול ממחבואו וכאשר עבר החתול לידו, חיש הצית את הכנסייה כדי לשרוף את החתול. הכנסייה אומנם נשרפה, אך החתול ניצל כשקפץ דרך החלון החוצה. אחרי השריפה לא נשאר דבר מן הכנסייה חוץ מצלם קדוש אחד. באו הנזירים וראו את החתול יושב לפני הצלם ומנקה, כדרך החתולים את שפמו. חשבו הנזירים שהחיה מתפללת והצטערו מאוד שהציתו את הכנסייה.

כאשר הגיעה השמועה על שריפת הכנסייה לאוזני האח הצעיר, הלך לנזירים והחזיר להם את הכסף שקבל בשביל החתול ואמר: "עם הכסף הזה תבנו לכם כנסייה חדשה, אך בתנאי אחד: עליכם לחרוט את שמות אחי, את שמי ואת שם החתול על שער הכנסייה החדשה.

הסכימו הנזירים ובנו כנסייה חדשה.

ירושת האב לשלושת בניו: תרנגול, מגל וחתול. הבן הגדול מביא את התרנגול לכפר שאינו מכיר שעון. השני מביא את המגל לכפר בו קוצרים את התבואה במספריים. השלישי מביא את החתול למנזר. הנזירים מפחדים מפני החתול ושורפים את כל המנזר.