סנדלר שקם פעם בליל חורף בשעה מוקדמת מאוד, כדי להכין את סחורתו לשוק, הרגיש בשבתו לעבודה וערמת נעליים מונחת לידו, כיצד מישהו מכניס את לשונו דרך החלון.

והלשון היתה ארוכה כל כך עד שהגיעה אליו. לשון ענק כזאת לא ראה מימיו. הוא נטל סכין חדה וחתך את קצה הלשון בחשבו, כי בעלה יברח עם מה שנשאר לו. אך ראה! הוא בלי דאגה הכנים שוב את לשונו שמייד גדל לה קצה חדש. הדבר מצא חן בעיני הסנדלר ושוב חתך אה הקצה שלה. אך ככל מה שחתך יותר, נתארכה הלשון יותר.

המשחק נמשך עד הבוקר. כשעלה עמוד השחר ראה הסנדלר הנדהם, שלא חתך את לשון האיש הלא ידוע כי אם קצוות הנעליים שלו.

היה זה לץ (רוח בית הגר בעליית הגג או במרתף) ששיחק עם הסנדלר. לצים אלה גורשו מן הבתים על ידי הבעש"ט ועל ידי תלמידיו.

בבוקר חשוך עת היה הסנדלר עסוק בעבודתו, משתרבבת לשון ארוכה דרך חלון הסנדלריה. הסנדלר חותך חתיכה מהלשון. הדבר חוזר כמה פעמים. כל פעם שהסנדלר חותך את קצה הלשון גדל הקצה מחדש. עם אור הבוקר ראה הסנדלר כי חתך את קצה הנעליים שלו. האשם היה הלץ ששיחק עם הסנדלר.