באחד הכפרים היה גר זוג יהודי על אדמתו של פריץ. כל מה שהפריץ (בעל אחוזה ואציל פולני) היה מצווה, היהודי היה מקיים.

כך חלפו שנים ולא היה לזוג הזה אף ילד, אשתו היתה אמנם מתעברת ויולדת אבל תמיד לפני ברית המילה היו מוצאים את הילד מת. כך קרה שמונה פעמים. השמחה של הלידה היתה מיד הופכת להיות אבל כבד על מותו של התינוק.

כאשר הרתה האישה בפעם השמינית והימים קרבו ללידה, אמרה לו אשתו שילך לבעש"ט (בעל שם טוב) ולבקש ממנו לבוא לסייע בלידה ולשמור על התינוק, ואם יהיה ילד, שישתתף בטקס "ברית מילה" כדת משה וישראל.

כאשר שמע הבעש"ט את סיפורו של היהודי המסכן, ציווה מיד לרתום את הסוסים לעגלתו ויצא לדרך עם היהודי הכפרי, אל ביתו הנמצא על אדמת הפריץ.

למחרת ילדה האישה בן זכר והבעש"ט סייע בעת הלידה. חלפו כמה ימים ומאום לא קרה. ביום שלפני הברית ציווה הבעש"ט על היהודי להכין שק גדול וחזק, לתפור בפתח השק שני חבלים חזקים, שיוכלו לקושרם בעת הצורך.

באותו לילה, הבעש"ט והיהודי לא הלכו לישון ושמרו כל הלילה. הבעש"ט ציווה לעמוד על יד הארובה וכך עשו. בחצות הלילה בדיוק קפץ חתול שחור ישר לתוך השק, שהוחזק על ידי שניהם. מיד קשרו חזק עם החבלים והחתול לא יכול היה לצאת.

"עכשיו אני בטוח כי ילדך ניצל." אמר הבעש"ט ליהודי.

"השמחה שוב לא תהפך לאבל, ועכשו בוא אתי."

את השק לקחו והביאו אותו על שפת הנחל בקצה החווה. שם לקחו מקלות והרביצו בחתול עד שהרגישו שהוא מתעלף מרוב מכות. השאירו אותו שם וחזרו הביתה להכין המצרכים ואת הכל לקראת טקס ברית המילה, מחר אחרי הצהרים.

לאחר שחזרו משפת הנחל, ברכו ברכת המזון והיהודי אמר לבעש"ט שהוא הולך להזמין את הפריץ לטכס ברית מילה, כי הוא נותן לחמו ומפרנסו כל השנים.

בבואו לשם אמרו לו עבדי הפריץ כי אדונם חולה. ביקש מהם שיתנו לו להיכנס אליו לדבר אתו היות ורוצה הוא להזמינו באופן אישי למשהו חשוב. לאחר הפצרות רבות נתנו לו להיכנס אליו.

שמע הפריץ את בקשתו ושאל, אולי אפשר לדחות את המעשה ליום יומיים עד שיבריא ויבוא. ענה לו היהודי כי הילד מרגיש, תודה לאל, בסדר ולפי המנהג אסור לדחות ברית מילה בשום פנים.

שאל אותו הפריץ, אם יש בביתו איש זר שלא מהסביבה והיהודי ענה שאין אף אדם זר אלא הבעש"ט בכבודו ובעצמו בא לברית.

אמר לו הפריץ כי מעוניין הוא להכיר איש חשוב זה ולראותו ולדבר אתו.

השיב לו היהודי כי ידבר אתו ואם ירצה לבוא, ימלא בקשת הפריץ ויביא אותו לשוחח אתו.

בא היהודי הביתה וערכו את ברית המילה בשמחה רבה וכל יהודי הסביבה, שבאו להשלים מניין נהנו מחברתו של הבעש"ט.

למחרת, שמע מפי בעל השמחה את בקשתו של הפריץ ואמר כי ילך אליו וכך עשו.

כשנכנס הבעש"ט אליו, ידע מיד הפריץ מי יושב מולו, וניגש ישר לעניין ושאל אותו: "תגיד לי אדוני, למה הרבצת לי כל כך חזק?"

הבעש"ט שידע כי הפריץ עוסק בעבודה זרה וכישוף, ומסוגל להיהפך לכל בעל חיים שירצה, ענה לו: "למה הרגת אצל יהודי מסכן זה שמונה ילדים וגם את הבן התשיעי חפצת להרוג?"

"לא הרגתי שום ילד אצל היהודי." טען כנגדו הפריץ.

"האם מסכים אתה שאלוהים ישפוט בינינו?" שאל הבעש"ט.

"כן, מסכים אני." השיב הפריץ הזועם.

"אם כך," אמר הבעש"ט, "הרם עיניך לשמים. ממרומים יבואו ארבע יונים. אם אני הרבצתי לך לשווא, ינקרו שתיים מהן את שתי עיני, אבל אם צדקתי בכך שהרבצתי לך ואתה הרגת את שמונת בניו של היהודי, ינקרו שתי היונים את עיניך, כי התכוננת להרוג גם את הבן התשיעי."

הרימו שניהם, הפריץ והבעש"ט, עיניהם לשמים, והנה באמת הופיעו ארבע יונים, רק נראו מעופפות ומייד זינקו שתיים מהן הישר לפריץ וניקרו את שתי עיניו.

חזר הבעש"ט אצל היהודי הכפרי, ברך אותו ואת הבן הנולד לו ואת אימו, שייוולדו להם עוד בנים ובנות, והבטיח שישתדל תמיד לבוא אל ברית המילה של בניו.

נפרדו ממנו בשמחה רבה כל היהודים בסביבה, וליהודי הכפרי אכן עוד נולדו בנים ובנות וזכה לגדלם למצוות ומעשים טובים.

לזוג יהודי שגר על אדמת הפריץ, אדונם, היו מתים התינוקות לפני שהגיעו ליומם השמיני. כשנולד הבן התשיעי מזמין האב את הבעש"ט לעזור ולשמור על התינוק. ביום השמיני מכינים האב והבעש"ט שק חזק ובחצות לילה, כאשר זינק חתול שחור מן הארובה, תפסו אותו והיכוהו. התינוק ניצל והאב הולך אל הפריץ להזמינו לברית ומוצאו חולה.

הפריץ מבקש להפגש עם הבעש"ט. לאחר הברית מאשים הבעש"ט את הפריץ-המכשף במות התינוקות הקודמים. הפריץ מכחיש. ארבע יונים מגיעות מן השמים והן תנקרנה את עיניו של מי שאינו צודק. היונים מנקרות את עיני הפריץ. מאז לא מתו תינוקות למשפחה.