בעיירה חייתה אישה יהודיה שהיתה לה חנות. היא היתה ידועה בכינוי "מנדרושקע" (החכמנית). היא עצמה לא סלדה מן הכינוי אלא שהילדים החלו להציק לה משום מה. כשעברה ברחוב הילדים צעקו אחריה "מנדרושקע, מנדרושקע". פעם עצרה האשה ואמרה לילדים שכל פעם שיצעקו את כינויה היא תיתן להם סוכריה. הילדים הסכימו בהתלהבות וכל פעם שצעקו מנדרושקע קיבלו סוכריה. כך היה כמה ימים, עד שיום אחד אמרה שאין לה יותר סוכריות. "אז לא נקרא לך מנדרושקע" אמרו הילדים המאוכזבים בכעס. כך פסקו הילדים לכנותה בכינויה, לשביעות רצונה של אותה אשה.