בבגדים אזרחיים כדי לראות מקרוב את שלום נתיניו. ביום הראשון לסיורם הגיעו השנים אל בית קטן שבו גר איכר אחד. השעה הייתה שעת הצהרים ושניהם היו צמאים. דפקו על דלת בית האיכר ובקשו כוס מים. האיכר לא הסתפק במילוי בקשתם, אלא הציע להם להיכנס ולאכול עמו את סעודת הצהרים. נכנסו והתיישבו על הרצפה. הלך האיכר אל גנו והביא רימון גדול ועסיסי, מחץ אותו בידו והזליף את המיץ לתוך הכוס. רימון זה הספיק כדי למלא את הכוס כולה מיץ. הגיש האיכר את הכוס לאורחיו שהריקו אותה בבת אחת.

"נפלא המשקה הזה." אמר המלך. ובליבו חשב: אמנם אני מלך ומשקאות טובים שתיתי בימי חיי, אך המיץ הזה עולה טיבו על כולם.

לאחר הסעודה קמו המלך והווזיר, הודו לאיכר והמשיכו בדרכם.

כעבור חדשים מספר הזדמנו שנית אל הבית הזה. גם הפעם הזמין אותם האיכר לסעוד עמו את סעודת הצהרים. גם הפעם יצא האיכר אל הגן כדי להביא רימון. מחץ את הרימון, אך המיץ לא מילא את הכוס אלא כרבע בלבד. הביא האיכר עוד שלושה רימונים. שתה המלך את המיץ, אך טעמו לא היה כטעם הרמון ששתה בפעם הראשונה.

"מה קרה?" שאל המלך, "האם אין לך עוד מאותם הרימונים אשר מעסיסם נתת לנו לשתות כשהיינו כאן לאחרונה?"

"לא." ענה האיכר, "כשם שטיבם של הרימונים ירד, כן גם אני ירדתי מנכסי." והוא התחיל לגדף ולחרף את המלך האכזר הדורש מיסים גבוהים כל כך עד שבקושי רב נשאר לאיכרים לחם לאכול.

שמע המלך המחופש את טענות האיכר, כתב לו אגרת ואמר: "אם תחליט לבוא העירה, הנה הכתובת. תבוא אלי ואעזור לך למצוא עבודה. על פי האגרת הזאת יגיד לך כל אחד היכן מקום מגורי."

לקח האיכר את האגרת, הכניסה לכיס חולצתו והודה לאורחו.

כעבור זמן קצר ראה האיכר שאין ביכולתו להחזיק מעמד במשקו. מכר את מה שנשאר לו ויצא לחפש עבודה בעיר הגדולה. בהגיעו העירה נזכר באגרת, הוציא אותה מכיס חולצתו ושאל את אחד השוטרים ברחוב: "היכן גר איש זה?"

התפלא השוטר, כי הכיר את חותמת המלך, אך לא אמר לאיכר, אלא שלח אותו ישר לארמון. הגיע האיכר לארמון ורצה להיכנס דרך השער, אבל שם נעצר על ידי שומרי ראשו של המלך. הרגיש המלך בהמולה ליד השער, הציץ בעד החלון וראה שאין מרשים לאיכר להיכנס. נתן לשומרי ראשו סימן ואלה הביאו את האיכר לפני המלך. רק עכשיו הכיר האיכר כי אורחו היה השולטן עצמו.

אמר אליו המלך: "אני רואה שאתה מחפש עבודה. אתה יכול לעבוד אצלי באורוות ובגנים, ואם תעבוד יפה אעלה אותך בדרגה."

הסכים האיכר. לפני צאתו לעבודה הזמין אותו השולטן לכוס קפה. לא ידע האיכר את המשקה הזה, הריק אותו בבת אחת וכמובן ששרף את פיו.

כעבור שנה קרא המלך לאיכר שנית. בינתיים למד האיכר קרוא וכתוב, ובכלל הראה את כוחו בעבודות שונות, כך, שעלה בכמה וכמה דרגות.

אמר לו המלך: "אני ממנה אותך למפקח על המכס בנמל. כל עבודתך תהיה לערוך רשימות מן הסחורות הנכנסות לנמל ומאלה היוצאות ממנו. ערב ערב עליך להגיש לי את הרשימות האלו."

הלך האיכר אל הנמל ומילא את תפקידו בנאמנות. יום אחד הגיעה אוניה שהביאה קפה. לא רצה האיכר להכניס את הקפה, כי נזכר בפיו השרוף. "כל בני עמי ייכוו להם את הפיות במשקה זה." אמר בליבו, ושלח את האונייה לדרכה, מבלי שנתן פקודה לפרק את הסחורות שעליה. וכך עשה עם כל אוניה אחרת שהביאה קפה. מובן כי מחיר הקפה בארץ עלה עד לאין שעור, והסוחרים הגישו תלונות למלך על מפקח המכס שאינו מרשה להכניס קפה למדינה.

נקרא האיכר אל המלך ונתכבד בספל מן המשקה האהוב על הטורקים.

אמר לו המלך: "אל תריק את הכוס בבת אחת, אלא שתה אותו לגימה לגימה. עשה האיכר כך, ונוכח לדעת, כי הקפה הוא משקה מצוין ואין נכווים כאשר שותים אותו באיטיות.

מאז דאג לכך שתמיד יהיה שפע של קפה במדינה.

פעם ראשונה מארח האיכר את המלך המחופש וכשבא המלך בפעם השניה אינו יכול לארח אותו כבפעם הראשונה כי המסים כבדו עליו. המלך מזמין אותו אליו ונותן לו לעבוד בארמונו כגנן. הוא נותן לו לשתות קפה חם וזה שורף את פיו של הגנן. אחרי שנה נעשה הגנן למפקח על המכס ומתוקף תפקידו אסר על הכנסת קפה לארץ. לימד אותו המלך לשתות קפה ואז ביטל את האיסור.