נוצרי, יהודי ומוסלמי יצאו יום אחד את איזמיר באניית מפרש כדי לנסות את מזלם באיסטנבול. הגיע הזמן לישון. הלילה היה קר וכל אחד מן השלושה רצה לישון באמצע, כלומר במקום החם ביותר. אמר היהודי: "כבר כתוב בתורה שאני צריך לישון באמצע."

תמהו הנוצרי והמוסלמי.

"ראו," המשיך היהודי, "אתה סולימן, חוגג את יום השבת ביום שישי, ואתה ג'ורג', חוגג את יום מנוחתך ביום ראשון, ואני נח ביום השבת. אם יום המנוחה שלי הוא בין ימי המנוחה שלכם, הרי גם מקום השינה שלי ביניכם."

הסכימו השניים והיהודי קיבל את מקום השינה החם ביותר.

בהגיעם לאיסטנבול מצאו לירה זהב ברחוב. התעוררה השאלה, מה לעשות בלירה זו. היהודי לא התערב בוויכוח. הנוצרי והמוסלמי הגיעו לידי הסכם, אחרי ויכוח ארוך וסוער, והחליטו לקנות בקלווה, ומי שיחלום את החלום היפה ביותר יקבל את כל העוגה.

הלכו לאכסנייה. בלילה התעורר היהודי, כי היה רעב. טעם מעט מן העוגה וניסה להעיר את חבריו, אך אלה ישנו שינה עמוקה ולא נענו לקולו. נרדם היהודי לשעה קלה ושוב התעורר, וטעם מן העוגה שנית. ניסה להעיר את חבריו אך גם הפעם לא הצליח. וכך טעם היהודי מן העוגה במשך כל הלילה עד אשר לא נשאר ממנה ולא כלום.

בבוקר הלכו שלושתם אל בית קפה אשר בשוק, שבו ישבו אנשים רבים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. סיפר להם סולימן, שהוא ושני חבריו מצאו לירה זהב בדרך וקנו בכסף בקלווה, ועכשיו הם מבקשים מקהל הנוכחים לשפוט מי מהם חלם את החלום היפה ביותר.

התחיל הנוצרי לספר: "חלמתי כי בא ישו הגואל אלי ולקח אותי על כתפיו, הביא אותי לגן-העדן והראה לי את הצדיקים היושבים שם ומדברים בנחת ביניהם."

סיפר סולימן: "חלמתי, כי בא אלי מוחמד ולקח אותי על כתפיו והראה לי את גן-העדן.

"היכול להיות חלום יפה יותר?" עבר לחש בין הקהל, "הרי זהו חלום נשגב ונעלה."

כשהגיע תורו של היהודי, אמר: "חלומי אינו מגיע לחלומכם, כי בגן-העדן להיות לא זכיתי. אבל בא אלי משה רבנו ואמר לי: 'סולימן עם מוחמד במכה, ג'ורג' עם ישו בנצרת. מי יודע מתי יחזרו ואם בכלל יחזרו'. והוא יעץ לי לאכול את הבקלווה."

"האם אכלת את הבקלווה?" שאלו השניים בבת אחת.

"אלא מה חשבתם?" התרעם היהודי, "האם אדחה את עצתו של משה רבנו?"

שאלת אכילת בקלווה ששילמו בעדה במשותף יהודי, מוסלמי ונוצרי נפתרה על ידי היהודי: מי שיחלום את החלום היפה ביותר - יאכל. המוסלמי והנוצרי חלמו שביקרו בגן עדן בלוויית מוחמד וישו וליהודי בא משה. הם ראו כי החברים אינם, אכלו משה והיהודי בלילה את הבקלווה.