רבי, – גילה חסיד נגעי-לבבו לפני צדיקו, – עיניהן של הבריות סמויות: אומדים אותי באלפים, ואילו אני ולבי יודעים, שכּלה השמן מן הפך... ובתי הגיעה לפירקה ולהשיאה אין בידי... עכשיו הקרה ה' לפני בחור בר-אוּריין וּבר-אבהן וגם בר-ממון, ואת בתי הוא מבקש לישא כמו שהיא, בלי מוהר ומתן... מה דעתך, רבי?

תמה הצדיק:

למה זה תשאל? תן לו את בתך בשעה טובה ומוצלחת.

גימגם החסיד:

אבל, רבי, חוששני לאותו בחור, שיש לו קצת חיסרון.

דהיינוּ? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהוא קצת אפיקורס.

מיד החמירו פניו של הצדיק והוא אמר:

ישמרך ה' משידוך כזה! מוטב, שתתן את בתך לסנדלר, לחייט, משתכבוש אותה לפני אפיקורס. "כל באיה לא ישובון – זוהי מינוּת".

אבל, רבי, – חזר וגימגם החסיד, – חוששני לבתי, שגם היא יש לה קצת חיסרון.

דהיינו? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהיא קצת מעוברת...

מחזר מהסס לשאת בחורה הנראית בעיניו צעירה