אכלנים ושתיינים

ההוא שהקיץ משנתו, פשט ידו וטפח על מיטת אשתו:

שרה, זיהום תוקפני ואינו מניח לי לישון. דומה, שאכלתי קישואים יותר מדי... שמא יש לנו טיפת יי"ש בבית?

רגזה האשה:

פתאום, בחצות-לילה, הוא מבקש יי"ש! שוב שכב – אין לנו יי"ש בבית.

בדליכא שאני, – נענה הבעל בשפה רפה והיסב פניו אל הקיר. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לאחר שעה קלה חזר וטפח על מיטת אשתו:

שרה, שכננו יש לו תמיד בקבוק יי"ש בביתו. שמא תקחי לי מאתו כוס אחת?

נהמה האשה מכעס:

שמא יצאת מדעתך? מי פתי ילך בלילה לדפוק על הדלתות ולבקש יי"ש? שוב שכב – גם בלי יי"ש ינוח לך.

יהי כך, – נאנח הבעל והתהפך על צידו השני. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לא היו רגעים מועטים וטפח שלישית על מיטת אשתו:

שרה, נזכרתי... מחר יום-שוק והאיכרים מקדימים לבוא מן הכפרים בלילה. ודאי כבר פתוח המרזח. שמא תרדי ותקחי לי כוס יי"ש משם?

צרחה האשה:

כל חלומותי הרעים, שחלמתי היום ובכל-יום, יחולו על ראשך, גרגרן! באישון-לילה, בקור-חורף, אלך לקנות לו יי"ש!...

ש...ש!... – היסה הבעל אותה. אל תצעקי. הילדים יקיצו ויבהלו מקולך. איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש. אם אין את רוצה ללכת – אקום ואלך בעצמי...