אכלנים ושתיינים

חסידים הלכו בדרך וכלו להם מזונותיהם. פגעו בפונדק ונכנסו. אמרה להם הפונדקית:

אין עמי בבית אלא לחם ויי"ש.

הסכימו וישבו לאכול, עד שטבלו את הלחם ביי"ש קם אחד מן החבורה ושאל:

קיימא לן: חייב אדם לשתות כוס יי"ש קודם סעודה; סעודה זו, שכולה יי"ש, מה דינה.

קם שני ואמר:

טלית שכולה תכלת, מה שתהא חייבת בציצית? הווה אומר: חייבת.

היה שם בעל-עגלה אחד, נענה ואמר:

ואני מכאן פושט לה. הרי שהיתה עגלתי טעונה כולה עיטרן, חייב אני לקנות לוג עיטרן לזפף את האופנים, או לאו? הווה אומר: חייב.

(עיין לעיל פרק ג', סימן 147).