אכלנים ושתיינים

שמחת-תורה, וכל יום שיש בו ריקוד, היה ליזר רוקד ומפזם: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר". אמרו לו:

ליזר, לא מצאת פזמון נאה לחדווה אלא זה?

החזיר ליזר:

אילו יסודי מזהב וסופי לעפר, ודאי הייתי מצטער ונאנח. עכשיו, שיסודי מעפר וסופי לעפר ובינתיים כוס משקה, – לא חדווה היא זו?