אכלנים ושתיינים

אמרו עליו על אפרים גרידיגר, שהיה בּלּע. פעם אחת בא מעירו לעיר אחרת ונכנס לבית-מחיה לסעוד. עד שישב והיה טרוח בסעודה נכנס מכרו ושאל לו על אחד מבני-עירו.

מת, – השיב אפרים בלשון קצרה ושב לתבשיל שלפינו.

ואשתו?

מתה.

ובניו?

מתו.

נבהל השואל:

שמא מגיפה, רחמנא ליצלן, פרצה בעירכם?

לעט אפרים כף אחרונה מתוך הפינכה שלפניו והשיב:

בשעה שאני אוכל, כל העולם כולו חשוב בעיני כמת...