קרתנים, יושבי-כרכים והולכי-דרכים

קרתני הוצרך לנסוע לווארשה, ומחמת שאותה שעה לא היה "בקו-הבריאות" קנה כרטיס למחלקה השנייה: במחלקה זו – אמרו לו – אין הדוחק מרובה, ופעמים אדם יושב יחידי כל זמן הנסיעה. קנה את הכרטיס, עלה לקרון, פגע בחדר קטן ומיוחד, מצא כיסא וישב. ישב ונהנה:

החדר קטן וצר, אבל אין כאן כיסא אלא זה, וחזקה שמנוחה שלמה תהיה לו כל-היום.

עד שישב ונהנה נזדקר פתאום לתוך החדר ראשו של אופיצר, ומיד נרתע האופיצר לאחוריו, ביקש סליחה ונעלם. לא היו רגעים מועטים ונזדקר ראשה של אשה לתוך החדר, ואף היא נרתעה לאחוריה, ביקשה סליחה ונעלמה. ושוב נהנה הקרתני:

מחלקה זו דמיה מרובים, אבל מיוחדת לבעלי-נימוסים.

בינתיים נתאסף "מניין" שלם, אנשים ונשים, וכולם זקוקים לאותו חדר. והקרתני יושב ונהנה ואינו זז ממקומו. ראה הקונדוקטור, שאין לדבר סוף, פתח את הדלת של החדר וצעק:

אדון, עד מתי תשב כאן?

תמה הקרתני: "מה רשות יש לגוי זה לצעוק במחלקה של בעלי-נימוסים"? – הרהר רגע והשיב בנימוס:

עד מתי אשב כאן? עד ווארשה...