קרתנים, יושבי-כרכים והולכי-דרכים

קרתני בא לכרך ונזכר, שאחד מבני-עיירתו, הירשל החנווני, בנו של מאיר המלמד, יצא לפני כמה שנים לכרך זה ונתעשר. נמלך הקרתני והלך לראות בן-עירו זה בגדולתו. נכנס ואמר:

שלום עליכם, רבי הירש.

החזיר לו בעל-הבית שלום ואמר:

עד מתי, קרתני, לא תדעו לדבר בלשון בני-אדם מן היישוב. לא רבי הירש אני, אלא גריגורי מירונוביץ' אני.

נתבייש הקרתני, תיקן את לשונו ושאל:

מה שלומך, גריגורי מירונוביץ'?

ברוך השם! – השיב הלה. – את עולמי אני רואה בחיי. בית זה – לי הוא. בבוקר, כשאני מתנער משנתי, נכנסת רשל בתי ומביאה לי קהווה. בת יחידה היא לי, ומידה אני אוהב לשתות קהווה של שחרית... אגב שתייה אני מעיין במכתבים, שמביאים לי מלמעלה, מן הקונטורה. גמרתי שתיית הקהווה וקראתי המכתבים – אני יוצא לנוח על הוירנדה... אחר-כך אני עולה למעלה, לקונטורה, פוקד ומצוה, יוצא לעיר לשם עסק וחוזר ובא לנוח על הוירנדה... אחרי הצהרים אני סועד, ברוך-השם, בכל טוב ויוצא לנוח על הוירנדה... ושוב אני עולה למעלה, לקונטורה, פוקד ומצוה, ויוצא לעיר, פעמים לשם עסק, פעמים לשם טיול. ובערב אני שב. שותה טה בהרחבת-הדעת ויוצא לנוח על הוירנדה... כך מנהגי יום-יום.

ערב-שבת שב הקרתני לעיירתו. קודם "לכו נרננה" הקיפוהו יהודים בבית-המדרש והתחילו חוקרים ודורשים על מה שראה ושמע בכרך. קפץ אחד מהם ושאל:

שמא בא לידך לראות את הירשל שלנו? אומרים עליו, שנעשה "אדיר".

השיב הוא:

הן, ראיתיו, בביתו הייתי. מיליונר!... אבל – גוי גמור.

תמהו הכל:

הירשל שלנו נעשה גוי?

הן, – חזר והשיב הוא. – גויים גמורים, הוא וביתו. לא הירשל עוד שמו, אלא גריגורי מירונוביץ' שמו. רחל בתו – רשל שמה. ואפילו בריינה אשתו, שכל ימיה היתה אשה כשירה, עכשיו שמה – וירנדה...