ערב ראש-השנה נתגברוּ הדינים ועצבות תקפה את הצדיק: נתייחד בחדרו ולא נתן לשום אדם להיכנס אצלו. שמים לבשו קדרות והיה העולם שמם... וכשהגיעה שעת ערבית והצדיק יצא מחדרו להתפלל עם הציבור וראה, כמה מרובים החסידים, שבאו אליו לימים נוראים, נתמלא פתאום צחוק פיו. נזדעזעו החסידים:

על מה הוא צוחק?

היה שם פיקח אחד מאנ"ש ואמר להם:

יפה הוא צוחק. קל-וחומר מדויד המלך, עליו השלום. מה דויד, כשנכנס למרחץ וראה "ראייה" אחת, מיד היתה דעתו מתיישבת עליו ושוחק, הרבי יחיה, שרואה לפניו כמה וכמה "ראייות", אינו דין שתתיישב עליו דעתו וישחק...

(להבנת הבדיחה החריפה הזאת עיין מנחות מג ב מה שאמרו שם על דויד).