מתוך החומה

מפנקסו של בעל חשבון-הנפש:

"אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר. אף-על-פי-כן בוא וראה, מה בין גוי לישראל. גוי, כיוון שקורע עיניו, מיד קופץ לתוך מכנסיו, מציף על ראשו ועל גבו מים כחזיר, נופל על הקרקע, פושט טלפיו ומפטפט תפילות כבהמה. אחר-כך מגרגר חצי-לוג יי"ש, ממלא כריסו טמא והולך לשוק, קונה וחומס, מוכר וחומס. בא מן השוק, זולל וסובא יחד עם הכלבתא והממזרים שלו, וחוזר לשוק לחמוס את הבריות. בערב הולך לתרפּוּת, מצטלב כחמור, שוב זולל וסובא, ונוחר כל הלילה כסוס, לבסוף מתפגר ומשליכים אותו לתוך הבּור כנבילה.

ואילו ישראל, עם בוקר, כיוון שנשמתו חוזרת לגופו, אומר מיד 'מודה אני', לובש טלית קטן ומלבוש, נוטל ידיו ומברך ברכות-השחר, מתעטף בטלית ומניח תפילין ומתפלל. גמר תפילתו, מברך וטועם טעם משקה. נוטל ידיו ומבראך כורך פיתו ומברך, והולך לשוק לעסוק ביישובו של עולם. בא מן השוק, אשתו כגפן פוריה, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. נוטל ידיו ומברך, אוכל כדי לקיים 'ואכלת ושבעת', מברך ושב לשוק לעסוק ביישובו של עולם. בערב הולך למנחה ומעריב, בא לביתו, שותה כוס טה בשובה ונחת, נוטל ידיו ומברך, סועד לבו ומברך, קורא קריאת-שמע שעל המיטה ומפקיד רוחו בידי אל-אמת. כך הוא חי ברצונו של מקום וכשמגיעה שעתו להיפטר מן העולם מלווים אותו כדת וכדין ומביאים אותו לקבר-ישראל"...