מתוך החומה

אורח בא לעיר וקבע לו מקום באכסניה. נתוודע אליו בעל-האכסניה, כמנהג בעלי-אכסניה בישראל, ושאל לו:

במה הוא עוסק?

השיב האורח:

חוטמים אני קונה. זה עסקי וזו פרנסתי כל הימים.

תמה בעל-האכסניה:

מי פתי יסכים, שיטילו בו מום, ואפילו אם יתנו לו מלא ביתו כסף וזהב?

החזיר האורח:

חס ושלום, שאטיל מום באדם בחייו. חוטם שאני קונה איני נוטלו אלא לאחר מות בעליו.

שאל בעל-האכסניה:

מה מחיר אתה משלם?

השיב האורח:

מחיר יפה אני משלם. מאה שקל החוטם.

נפל בעל-האכסניה על המציאה ומכר לאורח גם חוטמו שלו וגם חוטמה של אשתו.

"מה איכפת לו, אם הוא ואשתו יבואו לעולם הבא נטולי חוטם? אין שם לא אכילה ולא שתייה ולא ריחה. ובינתיים יהיו לו בעולם הזה מאתיים שקלים כסף צרוף".

כתב האורח שטר-מכר וחתמו עליו בעל-האכסניה ואשתו. קם האורח והוציא ממזוודתו חותמת של מתכת וליבּנה באש יפה-יפה.

אמר לו בעל-האכסניה:

למה לך?

החזיר האורח:

בה אני מחתים מיקחי לשם סימן, שחוטמים אלו ואלו לי הם.

נבהלו בעל-האכסניה ואשתו:

אוי ואבוי! חתומי חוטם יתהלכו בעולם עד יום מותם. כל רואיהם יכירום ויאמרו: הללו עשו סחורה בחוטמיהם.

התחילו מתחננים לאורח ומפייסים אותו, שיבטל את המכירה ויחזיר להם שטר-המכר, ולא נתפּייס להם עד שהשיבו לו כספו והוסיפו עליו גם הקנס, שהותנה בשטר...