מתוך החומה

עשיר קמצן הלך למות, קרא לבנו ואמר לו:

בטרם אלך ואינני רוצה אני למסור לך כלל גדול, למען ייטב לך כל הימים... דע לך, בני, שבכל העולם כּולו אין דבר חשוב ויקר אלא ממון. והואיל וכך, כל פרוטה שתבוא לידך, כאישון עין תנצרנה, שלא תצא מעמך ולא תהיה לאיש אחר.

שמע הבן ושאל:

אבא, מה דינה של צדקה לעניים?

החזיר החולה:

היזהר והיזהר, בני, שלא תפתח ידך לשום עני שבעולם... משולים העניים לעכברים. תתן פרוטה לאחד מהם, ומחר יבואו עליך מחנות מחנות, ותקומה לא תהיה לך מאתם.

חזר הבן ושאל:

ו"מעות-חיטים" פעם אחת בשנה?

החזיר החולה:

חלילה וחלילה! עבירה גוררת עבירה. היום "מעות חיטים", מחר "לחם-אביונים", מחרתיים "ביקור-חולים" – ואין לדבר סוף.

שאל הבן שוב:

וחנווני על פנקסו מה דינו? צריך לשלם לו או לאו?

החזיר החולה:

לא, בני; לא צריך לשלם לו. אל תהי שוטה כמותו ואל תתן ממונך לו.

תמה הבן:

אבא, תינח צדקה, רשות היא ואין לה תובעים. אבל חנווני על פנקסו יתבעני לדין, ובית-הדין ישלח עושי-דבריו, והם יוציאו רהיטי-ביתי למכירה, ועל-כורחי יגבו את החוב מאתי.

התרגש החולה והשיב:

פּירוש, גזלנים יבואו עליך ויגזלו ממונך מידך? לנגד גזלנים אין עצה ואין תבונה...