משבטי ישראל

רוח שטות נכנסה במלך וגזר, שהיהודים והקראים יתוכחו במעמדו ויוכיחו, דתם של מי מהם קודמת.

הקראים שלחו את הגדול שבהם; היהודים שלחו את הפחות שבהם. שלוחם של הקראים בא לבוש בגדי יום-טוב; שלוחם של היהודים בא לבוש בגרי חול. וכשנכנס שלוחם של היהודים, חלץ נעליו, שם אותן תחת זרועו וניגש יחף אל המלך. כעס המלך וקרא לו:

- דע, לפני מי אתה עומד!

השיב שלוחם של היהודים:

- אדוני המלך, כבוד זח אנו נותנים גם למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך-הוא, כמו שנאמר "של נעליך מעל רגליך"... [1]

נחה דעתו של המלך ושאל:

- ולמה שמת נעליך תחת זרועך?

השיב שלוחם של היהודים:

- אדוני המלך, עשייתי כך משום שפעם אחת ארעה לנו תקלה: כשהלכנו להר-סיני לקבל את התורה, חלצנו נעלינו לכבוד המקום ולכבוד התורה. וכשחזרנו מן ההר, לא מצאנו את הנעלים: הקראים גנבו אותן...

קפץ שלוחם של הקראים והפסיקו:

- שקרן! בשעת מתן-תורה לא היו עדיין קראים בעולם.

נענה שלוחם של היהודים ואמר:

- אדוני המלך, הרי הוא עצמו מודה, שדתם של היהודים קדמה לדתם של הקראים...

[1] שמות, ג. ה.