ציונות וארץ-ישראל

עד זקנה ושיבה ישב הרבי בעירו שעל נהר הוויסלה, וכל ערב-שבת היה שמשו ניגש אל הנהר ואומר:

- מפי עַיִּר וקדיש, אדוננו מרורנו ורבנו, גוזרני עליך, נר וויסלה, שתוציא דגים לכבוד שבת; ומיד היו אלף-אלפי-דגים צפים ועולים, וכל ישראל שולים אותם מן המים בידיהם וביארמולקותיהם.

כשהזקין הרבי פרש מעירו, עלה לארץ-ישראל וקבע לו דירה בטבריה עיר-הקודש, שיהא סמוך לקברו של רבי מאיר בעל-הנס ויתפלל על כל ישראל, כי יֵעשו להם נסים כל-יום, ערב ובוקר וצהרים. וכהגיע ערב-שבת והשמש ניגש אל הכנרת וגזר עליה, שתוציא דגים, צחקו מימי-זהבה ולא נענו לו.

נרעש ונפחד השמש:

- שמא נסתלקה, חלילה, שכינהמן הרבי, ואין גזרתו גזרה?

- בא השמש ברתת ובזיע אל הרבי ואמר לו:

- רבי, אין היא מקבלת את הגזרה.

החזיר לו הרבי:

- אין לך מוח בקדקודך. לא כוויסלה, להבדיל, הכנרת, הוויסלה כולה חול וחייבת לקבל את הגזרה; הכנרת היא גופה קדוש ואינה חייבת לקבל את הגזרה. שוב לשם ותחנונים תדבר אליה, – אולי תֵענה...