שמריה לוריה, מחשובי מוהילב שעל-נהר דנפר, עלה לירושלים בתחילת שנות ת"ר וקבע ביתו שם, עברו שתים-שלוש שנים ונעשו עסקיו רעים, הפסיד ממונו ונמלך לחזור למוהילב. נטפל אליו רבי יהודה נבון, ראש רבני ירושלים, ואמר לו:

- עליך, רבי שמריה, אמרו חכמים: "יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו", [3]

אמר לו לוריה:

- רבי, מה ראית?

החזיר לו רבי יהודה:

- ראיתי יהודים, שגופם חביב עליהם, והם עולים לארץ, כדי לקברו כאן. ואילו אתה, כיון שקברת ממונך בארץ, שוב אין אתה דואג לגופך, ואתה הולך לקברו בחוץ-לארץ...