חריפים, מפולפלים ומליצים

מעשה ונכנסו ראובן שמעון ולוי לבית, שלושתם מפוחמים, ובבת-אחת פרץ צחוק מפיהם. שכך צחוקו של לוי, והוא התחיל דן בינו לבין עצמו:

אני צוחק, משום שראובן ושמעון מפוחמים. ראובן צוחק, משום ששמעון מפוחם, ושמעון צוחק משום שראובן מפוחם. כיוצא בזה ברור ומובן, מפני-מה ראובן ושמעון אינם תמהים עלי, שאני צוחק: ראובן סבור, שאני צוחק לשמעון, ושמעון סבור, שאני צוחק לראובן. אבל לא ברור ולא מובן, מפני-מה אין ראובן תמה, ששמעון צוחק, ואין שמעון תמה, שראובן צוחק?

שעה מועטת תמה על ראובן ושמעון, שאינם תמהים זה על זה, ולסוף החזיר תשובה לעצמו:

על-כורחך אתה אומר, שגם אני מפוחם, וראובן סבור, ששמעון צוחק לי, וכנגדו סבור שמעון, שראובן צוחק לי...