בדחנים, ליצנים ומרדנים

הוא [שמריל שניטקבר] היה אומר:

סח לי לצניאל השר הגדול: בהיכל לפנים מהיכל עומדים תרפ"ט אלפים כיסאות של-זהב כחצי-גורן עגולה. צדיקים יושבים עליהם ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו-השכינה. וכנגדם כיסא אחד כולו כתם-פז, ועליו חופה של ארגמן משובצת כל מיני תכשיטים ואבנים טובות ומרגליות. זה הכיסא מוכן מששת ימי-בראשית לנערה המאורשה, שצעקה בשדה ואין מושיע לה. לעתיד לבוא תעלה הצדקת ותשב עליו עד סוף כל הדורות, וכל הצדיקים ישרתו לפניה ויהנו מאורה. עד עכשיו לא זכתה עדיין ילודת-אשה לעלות לשבת עליו...