בדחנים, ליצנים ומרדנים

ראה הירשל, שערב פסח ממשמש ובא, ובידו אין פרוטה לפורטה, נמלך והלך אל "הנאמן" של "חברא קדישא" ואמר לו: אשתי מתה ואין בידי לקוברה.

השתתף "הנאמן" בצערו ונתן לו ממון לתכריכים לצורכי קבורה. נטל הירשל את הממון, יצא לשוק, קנה מצה ויין ושאר צורכי פסח ושב לביתו. פתח את הדלת ומצא: שמשי החברה באו לקבור את המתה, וזו – מגריפה בידה, ואלה וקללה פיה. כיון שראו השמשים את הירשל, התחילו צועקים ומחרפים אותו:

לץ! רמאי!

היסה אותם הירשל ואמר להם:

יהודים, צעקה של-חינם אתם צועקים. שלכם היא. יבוא יומה, ולאחרים לא אתננה...