בטלנים וחקרנים

משה-אהרון ארוך וצנום כלולב, ושרה-רבקה אשתו גוצה ועגולה כאתרוג. הוא יושב כל היום בבית-המדרש ולומד תורה לשמה, והיא יושבת כל היום בחנות ומוכרת מיני סדקית לשם פרנסת הבית. הוא מוליד, והיא יולדת ומינקת ומגדלת. ופעמיים בכל-יום תמיד בא משה-אהרון מבית-המדרש לביתו: לסעודת צהריים ושינת-צהריים, לסעודת-לילה ושינת-לילה. ומימיו לא לבש משה-אהרן מעילוֹ העליון כדרך שהבריות לובשים, שהם מכניסים ידיהם לתוך שרוולי המעיל, והוא משרה את המעיל על שכמו, ושני השרוולים תלויים לו מימינו ומשמאלו כשני בר-מיננים. כך מנהגו כל הימים.

ברם, כבר אמרו חכמים: "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל". פעם אחת הוצרך גם משה-אהרן לשנות ממנהגו. ומעשה שהיה כך היה: בנים היו להם למשה-אהרון ושרה-רבקה – ארבעה, ובת – רק אחת. ולא נחה ולא שקטה שרה-רבקה עד שמצאה לבתה היחידה חתן כלבבה: בחור למדן ומושלם בכל המעלות וכשהגיע יום-החתונה, הוליכו שניהם, משה-אהרן ושרה-רבקה, את בתם הכלה לחופה כמנהג ישראל: הוא ידו שלובה אל תחת זרועה של הכלה מימין, והיא ידה שלובה אל תחת זרועה של הכלה משמאל.

עד שהם הולכים וקרבים לחצר בית-הכנסת, למקום החופה, ומזמוטי חתן וכלה מלפניהם ומאחריהם, העיפה שרה-רבקה עין במשה-אהרן בעלה ורעדה אחזתה: מעילו העליון צונח מעל שכמו, תיכף יפרח באוויר וישתטח על הקרקע. רתחה שרה-רבקה ולחשה לו לחישת שרף:

משה-אהרן, שמא עכשיו תלבש מעילך כדרך שהבריות לובשים? תחילה היתה דעתו של משה-אהרן לסרב: "מה לו ולטירחה יתירה זו, שלא טרח מימיו?", אלא שבו-ברגע העיף גם הוא עין בשרה-רבקה אשתו – ופרחה נשמתו. מיד עשה רצונה, טרח והכניס שתי ידיו לתוך שני שרוולי מעילו, ואנחה כבידה נעקרה מלבו: ריבונו של-עולם, כמה קשה צער גידול בנים!...