בין ישראל לעמים

ליל-שבת של טבת. עשר שעות רצופות ישן המוזג – והקיץ. דממה וחום. אין לך שעה יפה מזו לשניים מקרא ואחד תרגום. אלא שעדיין לא הנצה החמה, ובבית חושך ואפילה. שמא יעיר את הגוי שלו, את איבן, שידליק נר? – אסור: אמירה לעכו"ם שבות. נמלך המוזג ומצא עצה טובה. ירד מעל המיטה, לבש חלטו, ניגש לגוי והתחיל טורדו:

איבן, איבן!

נעור הגוי, הכיר קולו של בעל-הבית, קפץ ונענה:

הנני!

הערים המוזג ושאל:

איבן, שמא כוס יי"ש אתה רוצה?

ניתזו ניצוצות בּמוחו של איבן.

אבל, - הוסיף המוזג – חושך בבית.

תיכף! – לבש איבן זריזות, פישפש ומצא גפרורים, שירטט והדליק נר...

הביא המוזג כוס יי"ש, העמידה לפני איבן והלך להביא את "החומש". נטל איבן את הכוס, הפכה אל תוך פיו, כּח כּיחה של הנאה, רקק רקיקה ארוכה דרך שיניו – וכיבּה את הנר...