בין אבות לבנים

שפך אדם את נפשו לפני חברו:

הלבבות מתמעטים והולכים, וכל ישראל יוצאים לתרבות רעה. מי באונס ומי ברצון… אילמלא אבא ואמא שמתו, ואני צריך לאמר קדיש כל שנה ביום פטירתם ולהזכיר נשמתם ברגלים, – ודאי הייתי שוכח, שיש תפילה ויש בית-כנסת בעולם. החזיר לו חברו:

זהו שאמרו חכמים: "תפילות אבות תיקנום"…[1]

[1] ברכות כו, ב.