טפשים, שוטים ומשוגעים

שמעו החלמאים, שבכרכים הגדולים נוהגים לכבות דליקות במזרקות, העשויות לכך. נמלכו וקנו גם הם מזרקה ומסרוּהּ לשמש.

נסתכל השמש וראה, שאין כמותה יפה להטמין בה כל מיני דברים, הטעונים שמירה, כגון טיט לסתימת פי-התנור, חזרת לפסח, שוּם למגיפה וכיוצא באלו, – עמד והטמין.

ויהי היום ובחלם נפלה דליקה. מיד הביאו את המזרקה לשם, שתעשה שליחותהּ. מרדה המזרקה ולא פתחה פיהּ. בדקו אחריה ומצאו: כריסהּ מלאה כל טוּב...

ותיהום העיר.

למחר נתאספו החלמאים לדון, כדת מה לעשות במזרקה.

מיד קפצו הבחורים החצופים בראש ואמרו:

מהיום והלאה אל תהיה לשׁמשׁ שליטה על המזרקה.

רבּוּ עליהם הזקנים המיושבים ואמרו:

חזקה יש לו לשמש על המזרקה.

חזרו הבחוּרים החצופים ואמרו:

ישבע השמש בנקיטת-חפץ, שמכאן ואילך לא יטמין במזרקה לא טיט לסתימת פי-התנור, לא חזרת לפסח, לא שוּם למגיפה ולא כל דבר אחר.

חזרו הזקנים המיושבים ואמרו:

אלא היכן יטמין השמש כל מיני דברים, הטעונים שמירה?

התנצחו אלו עם אלו כל היום כוּלוֹ, ולבסוף באו לידי פשרה:

חזקתו של השמש על המזרקה במקומה עומדת, רשותו להטמין בה כל מיני דברים הטעונים שמירה אף היא במקומה עומדת, אלא ישבע בנקיטת-חפץ, שמכאן ולהבא ינקה את המזרקה ערב-דליקה.