טפשים, שוטים ומשוגעים

מעשה נורא שאירע בחלם:

פעם אחת נראתה חיה משונה מהלכת ברחובות העיר. סיכנוּ הפרנסים נפשם לשם תקנת-הציבור, צדו את החיה, חקרו ודרשו עליה מפי מומחים ונודע להם:

מין נמר היא חיה זו ושמה "חתול".

בו-ביום נכנסו הפרנסים לישיבה, דנו כיצד להשבית את החיה הרעה מן העיר והחליטו פה אחד:

השמש הזקן של בית-המדרש הגדול יקדש שם שמים ברבים: יעלה עם החיה לראש הגג של בית-המדרש ויפיל עצמו לארץ, והחיה תיהרג עמו.

קיבל השמש את הדין עליו, נטל את החיה, עלה לראש הגג וקפץ עמהּ למטה.

לא היו רגעים מועטים והוברר:

השמש נהרג – והחתול חי וקיים.

ראו הפרנסים, שעצתם לא הצליחה, נכנסו שוב לישיבה והחליטו פה אחד:

לסגור את החיה בבית-המדרש הגדול ולשלוח בו אש, והחיה תישרף עמו.

אמרו ועשו: הכניסו את החיה לבית-המדרש הגדול, סגרו את החלונות ונעלו את הדלתות והציתו אותו באש.

לא היתה שעה קלה והוברר:

בית-המדרש הגדול נשרף – והחתול חי וקיים.

נכנעו הפרנסים, כתבו את המעשה הנורא בפנקס הישן זיכרון לדורות וסיימוּ:

"זהו שאמר הכתוב: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'[1]…"

[1] משלי כ"א, ל.