קודם כל החליטו החלמאים לבנות להם בית-מדרש גדול. אדם בונה לו בית, – אמרו החלמאים, – יש לו מקום לאכילה ולשתייה ביום וללינה בלילה, ואין לו מקום לתפילה לא ביום ולא בלילה. בית מדרש יפה לאכילה ולשתייה ביום, יפה ללינה בלילה, ויפה לתפילה בין ביום ובין בלילה.

וכהתחילו חופרים בקרקע, כדי להניח אבני-היסוד, עיכב אחד מבני העיר:

אנה תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?

אמר לו ראש-הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור ונכניס לשם כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה.

חזר ושאל אותו מקשן:

ואנה תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור?

החזיר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור שני, גדול מן הראשון, ונכניס לתוכו גם האדמה שלו וגם האדמה של הבור הראשון.

ומיד נחה דעתו של המקשן.

[נוסח אחר:

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

היכן נכרה בור? אם תמצי לומר ברחוב-העיר, חיישינן, שמא

בינתיים יפול הנופל לתוכו, והרי אנו עוברים על "לפני עור לא

תתן מכשול"; ואם תמצי לומר לרגלי-ההר, חיישינן, שמא מחמת

כרייה יפול ההר ויהיו בתינו קברינו?

אמר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. לא נכרה בור לא ברחוב-העיר ולא לרגלי-ההר,

אלא נכרה בור בראש ההר.

ומיד נחה דעתו של המקשן.]